29 ביולי 2013

שחרור רוצחים או שחרור שטחים



יש להן, לממשלות ישראל נוהג שגורם  להן לקבל החלטות בלתי סבירות בעליל. כוונתי לנוהג להחליט על עניין כלשהו מבלי שעומדות לפני המחליטים – השרים – חלופות. וכך, מחליטה הממשלה, על תקציב ועל מיסים למשל, כאשר לפניה מונחת הצעה אחת: זו שיצרו  שר האוצר וראש הממשלה. השרים נדרשים להחליט לקבל או לדחות. לפעמים עושים כמה שינויים שוליים.


בדרך הזו החליטה הממשלה על שינויים בהליכי  הגיוס לצבא. לפני הממשלה הובאה הצעה אחת (ועדת פרי). כלל לא נשקלה למשל, ההצעה לבטל לחלוטין את גיוס החובה ולעבור לצבא מקצועני – מה שהיה הופך את הנטל לשיוויוני על אמת.

החד מימדיות הזאת בקבלת ההחלטות, באה לידי ביטוי בצורה חריפה, השבוע עם ההחלטה לשחרר "מחבלים עם דם הידיים". יש בארץ עשרות מחבלים עם דם על הידיים שמתהלכים חופשיים. רק שהם יהודים. אבל נניח לנושא הזה. ראש הממשלה הסביר שההחלטה  מאוד קשה. והשרים התקוטטו אם באמת ראוי לשחרר מחבלים שכאלה, או האם ראוי לשחרר מחבלים ישראלים (אבל לא יהודים). העניין נומק  באילוץ: אין ברירה כי זו הדרך היחידה להתחיל את השיחות עם פלסטין.

כאילו שאין חלופות אחרות. ומה שמפתיע שמה שמתקרא במקומותינו שמאל – חד"ש ומרצ – כלל לא התערבו בנעשה. גם הם קיבלו שזו הדרך להתחיל מו"מ. כך משתלטת החד מימדיות הימנית על השיח הציבורי.

התנחלויות וטרוריסטים

אז שלא יבלבלו את המוח. אפשר היה להגיע לאותו מו"מ בלי לשחרר אף טרוריסט. יש חלופות אך הן לא הובאו לדיון: להסכים שהמו"מ יתנהל במטרה להגיע לשתי מדינות בגבולות 67'. להסכים שירושלים תהיה עיר בירה משותפת ואפילו להסכים רשמית להקפאת הבניה בהתנחלויות יש עוד כמה חלופות פוליטיות לשחרור רוצחים. אך הממשלה בחרה שלא לבחור בהן. היא, ולא פלסטין, העדיפה שחרור רוצחים על פני שחרור שטחים.
29.7.2013