בימים אלה נראה כי בעניין אי.די.בי (IDB) עומדות על
הפרק שתי הצעות עיקריות: האחת, ההצעה של מחזיקי אגרות החוב של אי.די.בי ולפיה
האגרות יומרו למניות של התאגיד והמניות האלה יועברו כולן למחזיקי אגרות החוב (כאן
ובהמשך אתייחס לאי.די.בי פיתוח ואי.די.בי אחזקות כמקשה אחת). או ההצעה השניה של
דנקנר עצמו ולפיה הוא יזרים לתאגיד 800
מיליון שקל וכולם יקוו שיהיה טוב.
מי
שקורא, צופה ומקשיב לשיח הפיננסי העכשווי מתרשם שצריך לבחור באחת מההצעות האלה. טכנית זה נכון. העניינים מצויים בבית משפט ולפני
השופט עומדות שתי האפשרויות. סביר שהוא
יפסוק לטובת אחת מהן, או שימשוך זמן כפי שהוא עושה כבר חודשים.
מוציאים את דנקנר להורג
בבסיס
חלק מהדיון יש טינה עמוקה לדנקנר. את הקו הזה מוליך עיתון "הארץ" שנשבע
באלוהי הריכוזיות. יש הצמאים לראות דם טייקוני בכיכר העיר, ודנקנר, לא מיותר
לציין, הרוויח בצדק כל מיליגרם טינה: בשחצנות, בקשרים, בבחירת עורכי דינו בצלמו
ובקשרים שלו, בעירוב המסריח שבינו לבין רב מפוקפק. אך ובעיקר, מסיבה כלכלית: האיש
בנה אימפריה כלכלית מכספי ציבור. מינוף קוראים לזה. ואת מנופי הפיננסים ראוי
להשמיד.
והתוצאה תהיה...
אחרי
שהרגנו את דנקנר עולה השאלה מה יהיה? כדי להבין את העניין נניח לרגע כי כל החובות
של אי.די.בי. הן לקרן פנסיה אחת. זו, בטמטום פיננסי קנתה אגרות חוב של אי.די.בי.
כעת, אם יפסוק השופט להרוג את הטייקון
ולהעביר את מניותיו לקרן הפנסיה (שבדוגמא שלנו מייצגת את כלל מחזיקי אגרות החוב),
היא תישאר עם מניות של אי.די.בי. כשנבדוק
את הפער בין מחיר הקנייה ומחיר השוק הנוכחי נבין שקרן הפנסיה איבדה הון, והיא
בהחלט מטומטמת. ולמטומטמת הזו נותנים עכשיו לנהל את איי.די.בי.
המעורבות הממשלתית
כאן
צריך להכניס מילה לזכותה של קרן הפנסיה. היא נהגה בטימטום מחוסר ברירה של ממש. ממשלת ישראל מכריחה את קרנות
הפנסיה לקנות אגרות חוב פרטיות. מטעמים של אידיאולוגיה ימנית, למי שתוהה על
המניעים. נכון, קרן הפנסיה הייתה יכולה לקנות אגרות חוב של ממשלת גרמניה, או של כל
מיני מוסדות אחרים בחו"ל, אבל אז היתה מהמרת על מחיר
היורו בהשוואה למחיר השקל. בעת הקנייה,
היתה לקרן שלנו, סיבה סבירה להניח שההשקעה אצל דנקנר לא יותר מסוכנת מאשר בכל מקום
אחר.
סלקום, שופרסל ואחיותיהן
"בגדול",
כמו שאומרים, אם יפסוק השופט להעביר לקרן הפנסיה את מניות אי.די.בי, יהיו בידיה ארבעה
נכסים: כלל ביטוח, סלקום, שופרסל וכור.
הדבר היחיד שמחבר את ארבעת אלה הוא דנקנר. הוא חלב את האחד כדי להזרים
כספים לשני, וקנה צעצוע (כמו מניות בנק קרדיט סוויס). בלי הדנקנריזם הזה אין כל סיבה לקיום אי.די.בי.
ולכן סביר שינסו למכור את הנכסים.
השופט
המהולל כבר הורה למכור את כלל, ומיד. בראבו לשופט שאם היה מנכ"ל היה נמצא
ראוי לשכר מינימום (כי מזה אסור לרדת).
הנה האפשרות השלישית
בהזדמנות אחרת הצעתי שהממשלה תנפיק לנושי אי.די.בי אג"ח ממשלתי תמורת הנכסים האלה.
ושהממשלה תמכור את הנכסים באחריות ובצורה מושכלת, כי בהתנהגות מופקרת ומטומטמת יש
לה הרבה מתחרים. מה הלקח מכל הבולשיט הפיננסי הזה? הכל פוליטיקה. אף קרן פנסיה לא
היתה נוגעת בזבל של דנקנר אלמלא הכריחה אותה ממשלת ישראל, וממשיכה בכך אף היום,
לעשות כן. אם פרשת איי.די.בי תסתיים בהעברת המניות בטאבו מדנקנר (שחייב הון עתק גם
לבנקים) לנושים השונים, אז לא עשינו
דבר. הציבור יידפק ואולי יהיה קצת דם אם
יצליחו לתבוע אישית את דנקנר ושאר הדירקטורים ששירתו אותו באמונה ואת הציבור
בביזה.
איפה יאיר לפיד?
אבל
אם יאיר לפיד יתעשת ויבין כי אסור לחייב קרנות פנסיה לקנות זבל, תהיה תקווה. אלא
שהסיכוי שהשמרן הזה ילמד משהו חדש על העולם – קלוש.
8.7.2013
