דו"ח של המוסד לביטוח לאומי מוצא כי למוסד
הביטוחי הממלכתי יש גירעון אקטוארי של 39 מיליארד שקל. ואם מסתכלים קדימה – זה מה
שעושה דו"ח אקטוארי – בעוד 30 שנה לא יהיה למוסד די כסף כדי לשלם לזכאים את
הקיצבאות.
לא שונה בהרבה מהדו"ח, שפורסם בשבוע שעבר,
על קרנות הפנסיה. גם שם, מצא משרד האוצר, יש גירעון אקטוארי. אך בעוד שמשרד האוצר
הציע, במובלע, לקצץ בפנסיות כדי למנוע מהגירעון האקטוארי להפוך לגירעון אקטואלי, הרי
שבעניין הביטוח הלאומי מוצע להגדיל את המסים שהמוסד גובה. ללמדנו שוב שהאיבר הכי
קרוב לראש (שמחליט מה לעשות) הוא התחת (המוסד שבו אתה עובד).
נפלאות דרכי התחת המוסדי
למען הסדר הטוב ראוי לציין שיש עוד מוסד ציבורי שיש
לו גירעונות אדירים. קוראים לו בנק ישראל.
המוסד הזה מפסיד בכל שנה מיליארדים. גם די קל לזהות מאיפה ההפסד נגרם וצומח: מאחזקת כ-80 מיליארד דולר שאינם מניבים תשואה הולמת
במונחי שקלים. לבנק ישראל יש מחסור בריבית (בצד ההכנסות) בדיוק כמו שלקרנות הפנסיה
יש מחסור בריבית. אלא שמחסור הריבית של קרנות הפנסיה מביא את משרד האוצר למסקנה
שצריך לקצוץ בפנסיה. אבל מחסור הריבית של בנק ישראל לא מביא את האוצר למסקנה שראוי
לקצוץ את זנבו או ראשו של בנק ישראל. למה? נפלאות דרכי התחת המוסדי.
ואם כבר עושים סדר טוב אז מה בדבר הגירעון
האקטוארי של הממשלה עצמה? היא יצרה גירעון מכובד ב"קרן הפנסיה" שלה.
והיא אף משלמת לביטוח הלאומי על מקצת הקיצבאות החורגות מחוק הביטוח הלאומי –
במיוחד קיצבאות ילדים. מה עושים עם האקטואריה הזו? האם היא תקופח מול האקטואריה של קרנות הפנסיה הרגילות והמוסד
לביטוח לאומי או שתושווה לאקטואריה המוזנחת של בנק ישראל שיש לו את מגע מידס : הוא
פשוט מדפיס כסף. בכיף.
פול קרוגמן ואשליית "השמאל"
לקושיות מהסוג הזה אין "פתרון בית
ספר". פול קרוגמן, כלכלן אמריקאי רב מוניטין נוטה לזלזל בחובות ציבוריים. מה
שמכונה אצלנו בטעות כשמאל – בעיקר שלי יחימוביצ'ים למיניהם – נתלים באילן הזה כדי להגדיל
גירעונות וחובות. אלא שלקרוגמן יש הטייה
שהוא לא כל כך מודע לה: הוא אמריקאי. וכל עוד יש בעולם די מטומטמים ששמחים לקנות
חובות אמריקאים, יש הרבה אמריקאים חכמים שימכרו להם לוקשים. אם קרוגמן היה יווני
יש לשער כי התזה הגירעונית היתה מוצנעת ולו רק מהסיבה שאין בעולם די מטומטמים
(אגב, רובם סינים) שמוכנים כיום לקנות חובות של יוונים. פעם, לא מיותר לציין, היו הרבה בנקים אירופים
ששמחו לקנות חובות של יוון. ואם מישהו תוהה מדוע גרמניה וצרפת קרעו את הצורה
לממשלת יוון, הרי זה בגלל שחלק נכבד מהבנקים המטומטמים היו שלהם.
הפוליטיקה של החוב
מדוע מי שמחזיק באגרת חוב של אי.די.בי נאלץ לעבור
"תספורת" ואילו מי שמחזיק בחוב של הביטוח הלאומי – אין בדיוק דבר כזה
עדיין – יהיה פטור מזה? איזה חוב ראוי לטיפול ציבורי ואיזה חוב פטור מעונש?
זו שאלת טריוויה במימון ציבורי. כמו כל החלטה
חברתית גם ההחלטה הזו היא פוליטית. יכולה להיות פוליטיקה ולפיה לא עושים דבר,
ובעוד שלושים שנה, כשייגמר הכסף – יחוסל גם הביטוח הלאומי. וזה אומר לחסל את כל
הקיצבאות. מול האיום האיראני זה דבר קטנטן.
ויש פוליטיקה ולפיה גם חלק מהחוב של דנקנר, זה
שמשמש לפנסיה למשל, ראוי להתייחסות ציבורית. וכך אם קרן פנסיה מפסידה עקב ההשקעה הנלוזה
אצל דנקנר גם מנהליה יפוטרו וגם מבוטחיה
יחוסנו מפני פגיעה.
איך משלמים דמי אבטלה?
ויש עוד סוג של פוליטיקה ולפיה מטפלים בחובות
הציבוריים כבר היום. אבל אז לא מפלים בין חוב לחוב. והחוב של הביטוח הלאומי הוא
כמו החוב של הממשלה. ואם זו לא מטפלת בחוב שלה – ואל תאמינו לאף מילה של
הפוליטיקאים והכלכלנים המקצועיים: החוב ממשיך לגדול – אז שלא יטפלו גם בחוב של
הביטוח הלאומי. ובעוד שלושים שנה ישלמו את הקיצבאות גם אם אין לביטוח הלאומי כסף
לזה – בדיוק כמו שמשלמים עתה דמי אבטלה, כאשר בקופת דמי האבטלה אין גרוש.
ויש פוליטיקה רצוייה. זו של הממשלה הנוכחית. כאשר
נשאלה בממשלה השאלה מה יהיה עם גז טבעי בעוד 25 שנה, אחרי שכמחצית הגז תיוצא
והמאגרים יתרוקנו, התשובה היתה: מי יודע מה יהיה בעוד 25 שנה. כלומר, לא מעניין
אותנו. אז אם הגז שלנו לא מעניין אותם, החוב שלהם לא מעניין אותנו. במקרה הרע
נפסיק לביבי, ללפיד ולסילבן שלום את הפנסיה בעוד 25 שנה.
19.8.2013
