כלכלנים נוהגים מדי פעם לשחק משחקים. ממשחקים,
נטען, אפשר ללמוד על החיים. חיים פרשטמן
ואורי גניזי שיחקו עם סטודנטים במשחק הדיקטטור. במשחק מקבל המשתתף סכום כסף, והוא יכול לבחור לשים את
הכסף בכיסו, או לשתף אדם נוסף שאינו מוכר לו. השיתוף הזה יכול לגרום להפסד הסכום
ההתחלתי, או לרווח גדול בהרבה.
מתברר
שהמשתתפים מעדיפים שיתוף פעולה שסיכון
בצידו, על פני רווח בטוח לעצמם.
החוקרים תהו האם ההעדפה הזו תשתנה כאשר יהיה מידע
על זהות האדם שאיתו הם מתבקשים לשתף פעולה. האם השיתוף יגדל כאשר השותף הוא
רבינוביץ או בוזגלו? התשובה: יש יותר אמון ברבינוביץ מאשר בבוזגלו. ומה שמעניין
הוא שזה נכון במיוחד כאשר השחקן הראשי הוא בוזגלו בעצמו.
סטודנטים מזרחיים מפלים לרעה את בני עדתם.
אולי הפנימו את הדעות הגזעניות של עמיתיהם
האשכנזים. השד העדתי מתעתע.
כאשר בוזגלו היא אשכנזיה
שני
כלכלנים אחרים, יונה רובינשטיין ודרור ברנר, בדקו מה קורה לשכרן של נשים שנישאו בנישואין
בין עדתיים. האם בוזגלו אשכנזית (מערביה שהתחתנה עם מזרחי) משתכרת יותר או פחות
מרבינוביץ (ששמה לפני הנישואין היה בוזגלו) כאשר לשתיהן אותה השכלה? מתברר שהשם,
ולא בהכרח העדה, תורם לאפליה. מה שמסביר מדוע ציון עמר הוא כעת עו"ד ציון
אמיר, פליליסט מבוקש וכוכב טלוויזיוניסט.
אז מה מצב השד העדתי?
סלמאן
מצאלחה טוען שמה שמסתתר מאחורי השד העדתי הוא השד הערבי. יהודים מזרחיים הם ערבים
בני דת משה, גם אחרי שהתכחשו לתרבות הערבית, למוסיקה הערבית ובמיוחד לשפת אמם. הים
הוא אותו ים והערבי הוא אותו ערבי, גם כאשר הוא יהודי.
אוסט יודן ראוס
העובדות מלמדות שפערי מערב-מזרח בישראל מתגמדים
אל מול פערי לבן-שחור בארה"ב, צרפת ועוד. בהיסטוריה היהודית נזכרים ביהודי
אמסטרדם הספרדים שתיעבו את בני דתם מהמזרח האשכנזי. ואת יהודי גרמניה שתיעבו את
יהודי פולין וביקשו מהקיסר להגביל את
הגירתם. שנאת האחר והפחד מהשונה היא תכונה אנושית מוכרת ועתיקה. במידה מסויימת, ישראל חריגה בשיעור הגבוה יחסית
של הנישואים הבין עדתיים אבל לא צריך לתת לעובדות לקלקל את התיזה.
מה שמביא אותנו לעיראקים ולטורקים. כשאומרים
מזרחיים יוצרים הכללה מטעה. אין דין מהגרים יהודים לארץ ישראל מעיראק ומטורקיה
(במיוחד מהגרים מערים גדולות) כדין מהגרים יהודים מצפון אפריקה, תימן וסוריה. מה
ההבדל?
בין הגטו בבוקובינה לגטו במרקש
מהגרי עיראק וטורקיה מהערים הגדולות עזבו עוד
במולדתם את השבט החמולתי של הקהילה היהודית לעולם ההשכלה האזרחית. סמי מיכאל היה
חילוני וקומוניסט עוד בביתו שבגולה. בדיוק כמו שאהרון אפלפלד לא הסתובב עם קאפוטה
בבוקובינה, רומניה. הם, ליתר דיוק הוריהם, יצאו מהגיטו בטרם היגרו לארץ ישראל. ההתנערות מהדת הפוליטית
(בניגוד לדת האישית) היא המפתח להצלחתם שם ופה. וזה תופס גם ליהודיים עירוניים
מצפון אפריקה שבחרו להגר לצרפת ולא לישראל.
אבל מי שהעבירו את החמולה השבטית שלהם ממרקש
לדימונה או מבוקובינה לבני ברק הם אלה שנתקעו מאחור בחברה אזרחית מודרנית. ההסתגרות,
היא המפתח להבנת הפיגור. זה נכון להיימיש בפנסילבניה, לחבורת עובדיה יוסף ולחבורת אהרון
שטייינמן. הפיגור הכלכלי, ההשכלתי והמעמדי, אינו בהכרח עדתי. הוא לרוב ובעיקר דתי.
אלא שישראל, הלכאורה אזרחית, מטפחת את החמולות
השבטיות-דתיות. בשם יהדות מזוייפת ובכוח כנסת רופסת שמסיבות פוליטיות מאפשרת להחזיר את עם ישראל לגטו.
17.8.2013
(המאמר
התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 20.8.2013)
