27 באוגוסט 2013

מחלה פוליטית



בעניין אחד אין ספק: פוליו היא מחלה נוראה. ואילו היה קיים  חיסון ללא סיכון היה פתרון אופטימלי למניעת מגיפה אפשרית ואפילו לסכנת הידבקות לחולה אחד. אלא שחיסון כזה אינו בנמצא. לא כאן ולא באף מקום. לא לפוליו ולא לכל מחלה אחרת.

לגבי כל העובדות האחרות יש ספק. והספקות גדלו עם ההחלטה על החיסון הנוכחי. יש הטוענים כי מבין חיסוני הפוליו האפשריים והקיימים, זה הנוכחי – נגיף חי מוחלש – הוא בעייתי. אחרים טוענים כי משרד הבריאות יורה את התחמושת הזו כי בקרוב יפוג תוקפה. נשמעות טענות כי המשרד מבולבל ויש המקשים כי אין  טעם בחיסון הזה אם המשרד עצמו פוטר ממנו מי שטרם חוסנו ומי שעלולים להיפגע  ממנו. מה גם שנגיפי פוליו – סקר מייצג שעשיתי ביניהם – לא מכירים בגבולות 67 או בגדר ההפרדה אך משרד הבריאות משוכנע שטיפות פלסטיניות רגילות די בהן למנוע המגיפה. התוצאה היא שלפי סקרי דעת קהל שליש בינתיים סרבני חיסון. ובפועל טרם חוסנו אפילו מחצית הילדים בגיל המתאים.

החיסון והגיוס

הספקות האלה אינם קיימים רק במקום אחד: משרד הבריאות. שם משוכנעים שזה הפתרון הטוב ביותר. במיוחד נטולת ספק היא שרת הבריאות שלא מתעייפת מלעודד הורים לתת לילדיהם את הטיפות המושיעות. יש לה, מתוקף תפקידה, אחריות וכך גם שכנוע בעניין. עם זה יש בעיה.

בכל חיסון יש תמיד סיכון כלשהו.  האינטרס של כל הורה הוא שכל הילדים יחוסנו, פרט לילד שלהם. אם כולם מחוסנים והילד שלהם לא, הסיכוי שיחלה קרוב הכי שאפשר לאפס. הסיכוי של נגיף לאתר דווקא את הילד הזה – קלוש ביותר.

אבל אם כל הורה יעשה את החשבון הזה אף ילד לא יחוסן ומכאן שכל הילדים יהיו בסכנה גדולה בהרבה. זה מקרה קלאסי שבו אגואיזם הפרט ואינטרס הכלל בהתנגשות. זה נכון גם בגיוס לצבא, ובדיוק מאותה סיבה.

המאחד חרדים ויאפים

הגיון לחוד ומציאות לחוד. תמיד יהיו מי שלא יחסנו. השם הראוי להם הוא פרזיטים. ולא משנה כלל אם הם עושים כן כי הם חרדים שמאמינים שחיסון גורם אוטיזם או יאפים צפוניים שחושבים שכל חיסון אינו אלא התערבות מזיקה במערכת החיסונית שנתן לנו הטבע.  טפילים הם טפילים ללא הבדל דת, גזע ולאום.
מכאן מסע ההתעוררות של יעל גרמן לעידוד החיסון. והיה אפשר להבין אותו אלמלא התנהלותה הפוגענית של שרת הבריאות.

מעשה בחוק ההסדרים

מעשה שהיה כך היה: בשנים האחרונות גדלה המגמה של הימנעות מחיסון. משפחת הטפילים התרבתה בקצב מהיר מה שהגדיל את הסיכוי של המחלה להתפשט. אז בחרה הממשלה בשיטה האוסטרלית: הורה שלא יחסן את ילדו לא יקבל קיצבת ילדים. במקום לחסן בכוח, במקום להכניס הורה כזה לבית סוהר הלכו על משהו מינימליסטי: שלילת כסף ציבורי. כמקובל במקומותינו היו מי שערערו. אבל לבסוף החוק נחקק וניכנס לתוקף לפני שלושה חודשים. אלא שכל זה קרה לפני שגרמן נהייתה לממונה על המחלות.

הדבר הראשון שהיא עשתה היה לא לבצע את החוק. קצת עברייני אבל זה עבר לה בשלום. אחר כך היא שינסה מותניה והלכה לדבר עם יאיר לפיד, הבוס והאוצר. זה, כידוע, הכין את חוק ההסדרים – חוק שמטרתו לעגן את החקיקה הנדרשת לביצוע תקציב המדינה. מה הכניסו לחוק ההסדרים? את ביטול החוק לשלילת קיצבת הילדים מהפרזיטים. בבחינת עידוד להמשך הטפילות החברתית. חברי הכנסת, איך לא, תמיד שונאי "גזירות". ושלילת קיצבת ילדים היא גזירה שהציבור כנראה לא יכול לעמוד בה. גם הם תמכו בטפילות הנגיפית. וכך, בסוף יולי, נמחק החוק.

לשמחת הנגיפים.
25.8.2013