יש לי חבר ימני
בהשקפותיו, יהודי לא אדוק בדתו ואדוק מאוד בציוניותו. לפני שנים רבות הגדיר נכוחה מיהו
יהודי? "יהודי הוא מי שאינו ערבי" אמר והקדים בשנים הרבה את פסיקת בית
המשפט העליון בשאלת מיהו ישראלי.
עוזי אורנן,
שולמית אלוני ואחרים עירערו בבית המשפט העליון על פס"ד של המחוזי שדחה בקשתם
לרשום את לאומיותם כישראלית במקום יהודית. ההסבר העיקרי הוא בהלכה נושנה של בית
המשפט ולפיה אין דבר כזה לאום ישראלי. ובית המשפט אינו הזירה הנכונה להמצאת לאום
חדש שכזה.
בין לאום יהודי ועבודה עברית
העותרים הזמינו
עליהם את התבוסה המשפטית. אולי בגלל שלא הכירו את החבר שלי. מאחורי הלהג על קיומו
או לא של לאום ישראלי עומד הרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני במלוא מורכבותו. הטענה כי
קיים לאום ישראלי דומה להתנגדות לסיסמאת ה"עבודה עברית" לפני 80 שנה – כאשר
הסיסמא האנטי ערבית הזו נחשבה לבון-טון פוליטי. אז הכוונה של הסיסמא היתה להדיר
ערבים משוק העבודה. בדיוק כמו ש"לאום ישראלי" נולד רק כדי לבטל את ההדרה
של הערבים מהחברה הישראלית השליטה – הרוב היהודי. כי אם עינב הדר ועאדל קעדאן –
שניים מהעותרים – חולקים אותה לאומיות, ישראלית לכאורה, אז מי האויב שלנו?
בשבוע שעבר התרחשה
תאונת דרכים בכביש יריחו-ירושלים. הרדיו דיווח על התאונה בה נהרגה אישה וציין כי
ההרוגה והפצועים כולם "תושבי מזרח ירושלים". שמעתם פעם על הרוג בתאונה
"תושב מערב ירושלים"? העיר הכל כך מאוחדת הזו מתפצלת בעת שהיא מגיעה
לאנשים היושבים בה. את הפיצול הזה באו העותרים למחוק מהמפה הפוליטית-רישומית של
מדינת ישראל.
כמה שהם נאיבים.
סלמן יזדי: יהודי או ערבי?
כצפוי ביהמ"ש
שיחק במשחק המכור הזה. הוא לא טרח לשאול מדוע נדרש רישום "לאום" ברישומי
הממשלה. פעם רשמו לאום גם בתעודת זהות כדי שנדע אם סלמן יזדי הוא יהודי או ערבי.
מהבושה הגזענית הזו פטרו אותנו. אבל הרישום נשאר במחשבי הממשלה. בשביל מה? למען
הסטטיסטיקה, כאילו.
במקום להסתבך
ולענות על השאלה הפוליטית הטעונה של "מיהו ישראלי" , יכול היה בית המשפט
לקבוע שרישום הלאום כלל אינו נחוץ, כמו גם רישום הדת, ולצאת מהעניין בכבוד. אלא
ששכחנו שיש לנו בית משפט היפר אקטיבי בשמרנותו.
לפוגלמן יש הצעה
שופט אחד, עוזי
פוגלמן, נסמך על כמה מקודמיו והציע פתרון לפוליטיקה הנבזית והגזענית הזו: מי
שמעוניין בכך יוכל לבטל את רישום הלאום והדת במרשם הממשלתי. שיהיו חסרי דת ולאום
במקום הרישום המוטעה – לדעת המערערים – של רישומם כיהודים. פתרון עקום במקצת
המזכיר את המלווה שהונהג למימון מלחמת לבנון הראשונה. לכאורה מלווה מרצון. בפועל
הכסף נגבה מכל אחד, למעט מי שביקש להימנע מכך. מכאן הכינוי "מלווה חובה
מרצון" שהודבק לתרגיל הזה.
הרבה יותר
הגיוני שייקבע כי ברירת המחדל של הרישום היא שאין דת ולאום. ומי שרוצה ברישום כזה –
שיתכבד ויבקש. וגם מי שיבקש להרשם כצמחוני – תישמר לו הזכות הזו להיטפש בסבך
המחשבי-ממשלתי. למען הטטיסטיקה, כמובן.
הסיכוי
לנורמליזציה כזו הוא אפס. למצער אין ברירה אלא לתפוס את הצעת פוגלמן בראשה: לארגן
פנייה של רבבות שיפנו לממשלה בבקשה לבטל את רישום הלאום שלהם במרשם האוכלוסין. מי
יודע? אולי יתברר כי יש רוב לבני אדם ולאו דווקא ליהודים, ערבים או 140 הלאומים
האחרים שנמצאים במרשם האוכלוסין.
6.10.2013
(המאמר התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 10.10.2013)
