בקולנוע של השנים האחרונות יש תופעה קבועה
ויציבה. אם בסיפור הסרט מופיעה תקשורת – עיתונים, עיתונאים, רדיו וטלוויזיה –
לעולם הם מתוארים כחלק מהצד הרע של
הסיפור. חסרי כל אמת מידה אתית, שטחיים, מחפשי ריגושים במקרה הטוב וסנסציות מופרכות
במקרה הרע. מידע, ניתוח ופרשנות לא מוכרים
וכידוע רק הכסף מדבר.
השבוע פירסמה
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודעה על "פני החברה הישראלית". אסופה של נתונים, אף אחד מהם לא חדש, שמאפשרים
מבט כמותי על מה שקורה כאן לאו דווקא ברגע הזה אלא במהלך עשור ויותר. וכך דווחנו שתוחלת החיים עלתה
בשנתיים ומשהו. ומחירי הדירות עלו ב- 72% ב – 7 שנים. שני הנושאים האלה דווחו
כחדשות טריות, מה שמלמד על תקשורת עצלה, בטלנית וחסרת יזמות.
אז מה זה קשור
לבועות?
בועת מחירי הדירות
היה מי שטען כי
מחירי הדירות מתנפחים כי אין נגיד בבנק ישראל. קשקוש מוחלט. הן בגלל שיש נגידה
בפועל, והן משום שהמחירים התנפחו באותה
מידה, גם כשהיה נגיד. ובעיקר בגלל שאמנם בנק ישראל תורם לניפוח המחירים אבל הממשלה
– הגורם שמופקד על העניין – יושבת בחיבוק ידיים. לא פעם נכתב כאן כי צינון הבועה
הוא אפשרי ואפילו קל לביצוע בשתי דרכים עיקריות: איסור על הבנקים לתת משכנתאות למי שבבעלותו דירה
, והטלת מס גבוה על רכישת דירה על ידי מי שכבר יש לו דירה. שני המהלכים האלה,
שמתמקדים בסיוע עקיף לרכישת דירה רק למי שאין בבעלותו דירה, מבחינים בין הבועה
הנוכחית וקודמותיה.
עליות חדות
במחירי נדל"ן היו כאן גם בעבר, ואפילו בשיעור גדול יותר ממה שצויין בהודעה
האחרונה. ההבדל בין אז להיום הוא לא בהתייקרות לכשעצמה אלא במנגנוני ההגנה. עד לפני
עשרים שנה המדינה דאגה לאלה שאין להם דירות בהקצאת סובסידיות לרכישתן. במסגרת הבלי
ה"כלכלה החופשית" בוטלו הסובסידיות המקיפות ונותרו רק סובסידיות
מצומצמות לקבוצות זכאים קטנות. בעוד שבעבר זוג שהכנסתו הייתה ממוצעת ידע שיוכל
לרכוש דירה בעזרת הסובסידיה, היום זוג שכזה יודע שאין לו כל סיכוי כזה ללא תמיכה
מאסיבית מההורים. כל זה לא מפריע לזוג התיאורטי
הזה להצביע בבחירות עבור כל חסידי ה"כלכלה החופשית" ממפלגת העבודה
וימינה.
בועת ההשכלה האקדמית
הזוג הזה, משנות
ה -60-70 של המאה הקודמת חי במציאות תומכת מעוד בחינה. באותם ימים מי שסיים תיכון יכול היה להיות בטוח
שימצא תעסוקה בשכר בינוני, ומי שסיים תיכון עם בגרות היה זוכה לתעסוקה שבצידה שכר
בינוני פלוס. אלה שצוידו בתואר ראשון של
אוניברסיטה היה יכול להיות בטוח במיקומו בשני העשירונים העליונים של ההכנסות. היום
כל אלה יכולים רק לקוות להשתכר שכר
מינימום גם אחרי 3 שנות עבודה. השכלה, גם אקדמית, היא כבר לא מה שהיתה (למעט
מקצועות ספורים). זו בועת ההשכלה התופחת.
התופעה אינה
ייחודית לישראל. באירופה ובארה"ב, למשל, היא חמורה פי כמה. איטלקים בני 35
שגרים אצל ההורים הפכו כבר מזמן לבדיחה קבועה. שיעור האבטלה של צעירים, גם כאשר הם משכילים, גבוה בהרבה משיעור האבטלה של מבוגרים (עד גיל
60). ה"אובזרבר" הבריטי טען לא
מכבר שדור המבוגרים – בעלי דירות מסובסדות ופנסיות מנופחות – שדד למעשה את ילדיו.
מדינת הרווחה המודרנית, שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, נתנה למקימיה יותר מדי,
לבטח בהשוואה לשיעורי המס שהיא היתה מוכנה לגבות. די דומה, בהשאלה, למה שהממשלה
כאן מתכוונת לעשות עם הגז הטבעי: לשאוב אותו לתועלת הדור הזה, על חשבון הדורות
הבאים.
בועת הזיקנה המתארכת
הצעירים
הישראלים שמבקשים למצוא נחמה בק"ק ברלין נוהגים אולי בתבונה. אבל ברלין היא עיר ייחודית באירופה,
לבטח בתחום הדיור. ככלל, הדשא באירופה לא ירוק יותר מהיבלית המקומית. לבטח לאלה
שמבקשים לנצל את בועת תוחלת החיים.
היה מי שאמר כי
לא תוחלת החיים גדלה אלא רק תוחלת הזיקנה. חיים גורי, בוריאציה על הנושא, הסביר ביום
הולדתו ה - 90 כי היה הרבה יותר נעים להאריך ימים אלמלא זה היה כרוך בזיקנה. תוספת
השנים היא, ביותר מדי מקרים, הבטחה לדמנציה, כסא גלגלים ותעסוקה לעובדים-מטפלים.
באחד מפרקי הסדרה מסע בין כוכבים הגיעו קפטן פיקארד וחבריו לכוכב שבו הערך המקודש
ביותר היה זריקת מוות בתום חגיגת יומולדת 80. שם זה היה הפתרון לגידול בתופעת הדמנציה מגיל 80 ואילך.
לבועות, מתברר,
יש פתרון. אבל רק למי שמוכן באמת לשלם את מחיר הטיפול בהן.
7.10.2013
