עכשיו מבטיחים
לנו כי עד יום ראשון יימצא מועמד מוסכם לתפקיד נגיד בנק ישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו פסל את
ממלאת מקום הנגיד, קרנית פלוג ושר האוצר, יאיר לפיד, נכנע לפסילה. ועתה משלושה –
מריו בלכר, ויקטור מדינה וצבי אקשטיין - ייצא אחד. משחק ילדים.
על פלוג העלילו
שהיא "חברתית" מדי לטעמו של נתניהו. גם אם זה נכון, והעדויות
קלושות, לבנק המרכזי ונגידו השפעה אפסית על "חברתי". עלילה דומה כתבה
ההיסטוריה על ג'ון מיינארד קיינס – כלכלן בריטי מהמאה שעברה - לו מיוחסת התמיכה
במעורבות ממשלתית בכלכלה, עניין "חברתי" למהדרין.
פרופ' עמוס
ויצטום הוא מומחה בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית. כמו כמה מחתני פרס נובל לכימיה גם הוא
לא מצא מקום באוניברסיטה ישראלית, ואת תורתו מרביץ בק"ק לונדון. לפני כמה
שנים ערך השוואה בין קיינס לבין מי שנחשב
ל"אבא" של הימין הכלכלי (ולכן אנטי "חברתי") אדם סמית'. סמית'
נתפס כמי שמצדד ב"תחרות חופשית" ואי מעורבות ממשלתית – עניין שאותו תקף,
לכאורה, קיינס.
קיינס מנצח
ויצטום הראה כי
להד"ם. בהשוואה בין השניים סמית' יותר שמאלי מקיינס, ובהרבה. קיינס היה
ספקולנט מטבעות מהאליטה האנגלית ותרומתו ל"שמאל" היתה, כמו של כמה כלכלנים אחרים מהימין שזיהו שיש בעיה
ב"תחרות חופשית": לפעמים היא יוצרת אבטלה הולכת וגדלה. התרומה של קיינס
היא בקביעה שאין דרך לחלץ את הכלכלה מהאבטלה הזו אלא במעורבות ציבורית. וזהו.
קיינס מפסיד
אבל לא האמת
קובעת אלא התדמית. וכך קיינס נחשב במשך שנים לשמאלן כלכלי. תקופת הזוהר שלו הייתה אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר כל מדינות המערב הפעילו מדיניות של מעורבות ממשלתית
נמרצת. אחרי מלחמת יום הכיפורים ב – 1973, משנקלעו אותן מדינות לאבטלה ולאינפלציה,
החל עידן חדש. כלכלני הימין, ובראשם מילטון פרידמן, חגגו. המעורבות הממשלתית, הם
טענו מזמן, חסרת תועלת במקרה הטוב ומזיקה במקרה הרע.
ואכן מאז ועד
תחילת המאה ה – 21 הימין חגג. בכל מדינות המערב צומצמה מדיניות הרווחה. המפלגות
הסוציאל דמוקרטיות נטו יותר ויותר ימינה עד שכאשר הגיע הלייבור לשלטון באנגליה אי אפשר היה להבדיל בינו לבין
השמרנים המנוצחים. אולי זו הסיבה שניצח. טוני בלייר, איש השמאל לכאורה, הקפיד לשלוח את
ילדיו לבתי ספר פרטיים.
קיינס חוזר לראש הליגה
ואז הגיע המשבר
של 2008. המערכת הפיננסית התמוטטה, וכל
הממשלות נאלצו להלאים בנקים וגופים פיננסים. כדי למנוע מיתון ואבטלה המונית נזעקו
כולן להתערב בהזרמות כספים, יצירת חוב
ציבורי ענק ושאר חוליים כלכליים המזוהים
עם ה"שמאל".
בן ברננקי
בארה"ב וסטנלי פישר בישראל – ויש עוד רבים כמותם – מזוהים לחלוטין עם הזרם
הקיינסיאני. למעט כמה מטורפים בקבוצת "מסיבת התה" שבמפלגה הרפובליקנית
בארה"ב, שיעור מכריע של הכלכלנים מבין היום שללא המעורבות המאסיבית הממושכת
שבה החל ג'ורג' בוש והמשיך ברק אובמה עם אותו נגיד של הבנק הפדרלי, ארה"ב הייתה
על הפנים. יש ויכוח על כמויות, על עיתוי, וכמובן ויכוחים אינסופיים על תמהיל
המדיניות הציבורית הראוייה, אבל אין ויכוח של ממש על נחיצותה.
בראבו קיינס.
לפחות עד התפרצות אינפלציונית נוספת הוא הגורו הכלכלי העכשווי. הימין (במונחי
מדיניות מאקרו כלכלית) הוכרע.
מצא את ההבדלים
מה שמחזיר אותנו
לשלושת המופלאים: אקשטיין, מדינה ובלכר. הבחירה ביניהם נטולת כל קו כלכלי. ועל
אמת, אם היו מצרפים גם את פלוג לרשימה, גם אז המגוון המחשבתי היה שואף לשום מקום.
כולם אותו הדבר. במיוחד כולם בדעה שנדרש מוסד אנטי דמוקרטי הנקרא בנק מרכזי, שאת
ניהולו הם מבקשים לעצמם. אבל אם שואלים לא בין מי בוחרים אלא בין מה בוחרים –
התשובה היא ששלושתם זהים.
17.10.2013
