24 בינואר 2012

ים המוות


"קציר המלח" לא יציל את ים המלח, אלא רק את המלונות שלידו. ההצלה האמיתית מחייבת הזרמת מים אל הים, והיא אפשרית בשתי דרכים, ולשתיהן אין שום סיכוי להתממש

 לכאורה עניין ים המלח הוסדר: בהסכם שנחתם  בין הממשלה למפעלי ים המלח סוכמו התמלוגים שתשלם החברה לממשלה מכאן ולהבא (נותרה בעינה מחלוקת לגבי תמלוגי העבר ,(והוסכם על מימון קציר המלח, פרויקט בהיקף של כ4- מיליארד שקל. רוב מימון הקציר ייפול על מפעלי ים המלח - הגוף העיקרי, גם אם לא היחיד, שנהנה משימוש במי הים.

 הכותרות בתקשורת, בעקבות דברי הפוליטיקאים, דיברו על "שיקום ים המלח." אבל כצפוי במקומותינו בימים אלה, אין שקר גדול מזה. בין מה שהוסכם לבין שיקום ים המלח אין דבר וחצי דבר. להפך, הפתרון הזה עצמו יביא לפגיעה בים המלח.

 ים המלח קיים היום בין קליה שבצפון לשפך נחל צאלים שבדרום. כל האזור הדרומי יותר שבו נמצאים בתי המלון, כ4,000- חדרים באזור נחל זוהר, איננו ים: בתי המלון הוקמו לחוף בריכה, שאותה הקימו מפעלי ים המלח כחלק מתהליך הפקת המלחים. לבריכה הזו מוזרמים, בתעלה, מים מים המלח שבצפון. מכיוון  שמי  הים עתירים במלחים, חלק מהמלח שוקע בבריכה ומגביה את קרקעיתה. כתוצאה מכך עולה גובה המים בבריכה ויש סכנה שבתי המלון יוצפו.

מה עושים עם מלח?

 
 קציר המלח משמעו חפירה בתוך הבריכה כדי לגרד את המלח שנצבר בה. למלח הזה אין שימוש. לפי התוכנית, כל מה שיגורד יועבר במסוע שיוקם עד מצפון לנחל צאלים. שם יוכנס המלח לאסדות, שיזרקו אותו... לים המלח. הנה כי כן, המיליארדים יוצאו כדי להפחית את כמות המלח בבריכות - ולהעלות את מפלס המלח בקרקעית הים בחלקו הצפוני. וגם זה בהנחה שהמלח ישקע שם, כי יש אפשרות שהוא יתגבש ויצוף, ואז תהיה חגיגה

 הנזק, כשלעצמו, אינו קטלני. ים המלח עמוק מאוד. אבל מכיוון שבמקביל תימשך ההזרמה מים המלח לבריכה, ואף בקצב מוגבר, כי מפעלי ים המלח אולי ירצו לייצר יותר אשלג - אין ספק שהדבר יפגע בים, בעוד הפוליטיקאים שלנו קוראים לזה "שיפור ים המלח."

  הנהנים העיקריים יהיו בעלי בתי המלון. מפלס מי הבריכה יירד, והם לא ישלמו אגורה בתמורה. זאת על אף שהם חתומים על מסמכים שקובעים אחרת. למה הם מקבלים פטור מתשלום עבור ההוצאה הכבדה של הקציר - לממשלת ישראל הפתרונים. כל אדם משלם מס השבחה כאשר רשות משפרת את השטח הציבורי שליד ביתו. בעלי בתי המלון פטורים מזה.

 נחזור לים: כתוצאה ממחסור במים שפירים בישראל ובירדן, נמנעת כניסה של מים כאלה לים המלח, למעט מי שיטפונות. זה, בנוסף להזרמה המוגברת של מים מהים לבריכה, מוריד את מפלס הים. בשנים האחרונות קצב הירידה הואץ ליותר ממטר לשנה. זה רק עניין של זמן, גם אם הרבה זמן, עד שים המלח ייעלם. עימו ייעלמו מפעלי ים המלח והמלונות, הן בצד של ישראל והן בצד של ירדן. ים המלח הוא ים גווע.

ים בלי מים

 
 לכל מי שמעורב בענייני הים הזה ברור, שעתידו תלוי בהזרמת מים אליו. מים שפירים אין, ולכן החלופה היחידה היא מי ים. בקרוב יפרסם הבנק העולמי דוח על הכדאיות של העברת מים מים סוף לים המלח. זה הפתרון המועדף על ירדן, באשר כולו נעשה בשטחה ולכן הוא "נקי" מפלונטר פוליטי.

ד"ר עמוס ביין הוא חבר בצוות בשם "שינויים במאזן המים כאמצעי להתמודדות עם בעיות ים המלח" של מכון ירושלים לחקר ישראל. לדעתו ולדעת חבריו לצוות, הפתרון הירדני הוא היקר ביותר מבחינה כלכלית. העלות (תלוי בשיטה שבה יבחרו לבצע את העברת המים) היא 5.5  עד 7.5 מיליארד דולר להעברת מיליארד קוב מים. ממשלת ישראל כבר הודיעה שהיא לא מתנגדת לפרויקט הירדני. את ממשלת פלסטין (שהיא בעלת שטח גדול יותר בים מאשר ישראל) אף אחד לא באמת שואל. הנה כי כן, אפשר היה לחשוב שאו-טו-טו יהיה  פרויקט אמיתי של שיקום ים המלח, במקביל לפרויקט קלקולו באדיבות ממשלת ישראל.

 אלא שלא בדיוק. מאז שהפרויקט, המכונה רד-דד ,(Dead-sea–Red-sea) עלה על סדר היום בעקבות הסכם השלום בין ישראל וירדן, היו הרבה דיבורים, הרבה ועדות והרבה תחשיבים. ירדן נחשבה בימים ההם גורם חשוב שהעולם המערבי רצה לעודד כמדינה מתונה שמתקיימת בשלום עם ישראל. היו דיבורים רמים על מימון בינלאומי למפעל ההולכה, שכלל גם מפעל להתפלת מי הים. היום, קשה לראות התגייסות עולמית למימון פרויקט שכזה. ולכן, על אף שישראל תומכת ואין מגבלות תכנון בירדן, הסיכוי למימושו נראה קלוש ביותר.

 יש חלופה נוספת, חלופה "ישראלית-פלסטינית," והיא הזולה ביותר. עלותה כ4- מיליארד דולר. היא לוקחת את המים שחברת החשמל שואבת לצורך קירור תחנת הכוח בחדרה, שכיום מוחזרים לים, ומעבירה אותם בצינור לאזור עמק בית שאן. שם המים מופלים (בצד הישראלי או הירדני) לצורך ייצור חשמל, ואחר כך הם מובלים בצינור עד לים המלח לאורך ערוץ הירדן (לשעבר,( בתוואי שעובר בישראל ובפלסטין.

 הבעיה העיקרית של המסלול הזה: הוא דורש הסכמה בין ישראל ופלסטין. מכיוון שלא רק שאין שלום, אלא אין אפילו התחזות ל"תהליך שלום" - הסיכוי לחלופה הזו הוא קלוש בריבוע.

 הנה הסיבה המרכזית לכך שים המלח גווע וימשיך לגווע עד מותו: החלופה הנוחה פוליטית (ירדן) היא יקרה ואין מי שיש לו עניין לממן אותה. החלופה הזולה (ישראל ופלסטין) תלויה בהסכמה פוליטית שאיננה.

 בישראל רווחת הדעה שלקיפאון המדיני עם פלסטין אין מחיר. מתברר שיש אחד לפחות, ושמו ים המלח.

24.1.2012