היד שמנענעת את הנבוט



 

 "יא, ברעכען,"   כתב זאב ז'בוטינסקי ב1932-  במאמר שעיקרו הצורך בשבירת האיגודים המקצועיים בארץ ישראל, שהיו בשליטת ההסתדרות ה"מונופוליסטית." על בנימין נתניהו היו מי שהלינו כי אינו ז'בוטינסקאי דיו. בתחום יחסי העבודה אנחנו ממש קרובים ליעד.


 הכל, כצפוי, עטוף בלשון המשפטית של השופטת שקנסה השבוע את חברי ועד עובדי הרכבת על ביזיון בית הדין. כאילו הבעיה היא הנימוסים וההליכות של גילה אדרעי וחבריה שהגיעו, או לא, במועד, לדיון בבית הדין לעבודה.


 הכל מתחיל, ובעצם נגמר, בדברים שהביא הסמנכ"ל למשאבי אנוש של הרכבת. הוא הסביר שהנהלת הרכבת החליטה שאת תחזוקת הקרונות תעשה חברה חיצונית. מיקור חוץ, קוראים לזה. אלא שהחברה החיצונית תעשה את העבודה בתוך מתקני הרכבת, מה שהופך את כל הסיפור לפרשת "עובדי קבלן" ברכבת ישראל. וזה מחזיר אותנו לאותו נתניהו שאמר ביום ראשון כדברים הבאים: "אני מברך על כך שהבוקר התבשרנו על סיום השביתה בעניין שהוזנח במשך שנים, וזה עניין עובדי הקבלן... אני חושב שזה הישג חשוב מאוד שמתקן, ולו חלקית, עוולות של עשרות שנים." מה שכלל לא מפריע לנציגו של נתניהו להכניס את העוול לרכבת. בטח בסמכות וברשות, ואפשר אפילו בברכה.

ההפרטה שברקע

 
 על זה המאבק. ועל זה, בין אם מסכימים למהלך הארגוני ובין אם לאו, מותר לשבות. אלא שבישראל כשאומרים מותר לשבות מתכוונים שאסור. כך בית הדין הארצי לעבודה, שמאוקטובר ועד לפני שבוע מנע שביתה כללית ביוזמת ההסתדרות. וכך בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שהחיל את כלל "המוּתר כלומר אסור" על עובדי הרכבת.


 בית הדין לעבודה הפך בשנים האחרונות לבית הדין לשביתות. ברצונו הוא מתיר שביתה. לרוב זה לא קורה. מעסיק שלא מרוצה משביתת עובדיו, פונה לבית הדין לעבודה להוציא צווי מניעה, וכרגיל זוכה. כך היה בשביתת הרופאים, בשביתת המתמחים ועתה בשביתת עובדי הרכבת.


 התוצאה היא שהמעסיקים לא צריכים להתמודד עם העמדה המנוגדת של עובדיהם. במקום להתמודד עניינית, לעתים תוך כדי שביתה, הם הולכים לבית הדין, וזה מניף עבורם את הנבוט. השבוע הנבוט היה הצו והקנס. ואם ימשיכו להכות בשובתים - העניין יתגלגל לאלימות, כי אין דרך חלופית.


 הגיע הזמן שבית הדין יפסיק עם זה. אם למעסיק יש טרוניה נגד עובדיו - שיתבע. בית הדין ידון בתביעה, אבל לא ידון בשביתה. בדיוק כפי שהיה נוהג אם המצב היה הפוך: כשמעסיק היה משבית את מפעלו. האם אי-פעם נתקלתם בבית דין לעבודה שאסר על מעסיק לעשות כן? האם בית משפט אסר על רמי לוי שלא למכור את מוצרי אסם כאשר הוא נלחם בתאגיד ייצור הפסטה? אז מדוע אדרעי וחבריה שונים ממדף של סופרמרקט?

בית הדין בשרות המעסיק

 
 בגלל שבית הדין לעבודה משמש נבוט למעסיק, האחרון לא מעוניין לדון ברצינות עם העובדים. ארבעה חודשים מנעה נילי ארד, נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, מההסתדרות לשבות בעניין עובדי הקבלן וכל הסכם לא הושג. משהתירה את השביתה - אחרי יומיים היה הסכם.


 בית הדין לעבודה אוהב לשחק בשביתות. הנבוט אוהב את יד המעסיק המניעה אותו. ולכן, ויסלחו לי חברי ועד הרכבת, אולי באמת כדאי להסלים את העניין, כדי ששופטי ישראל יבינו שהם לא מותירים כל אפשרות אחרת: שלא ישלמו את הקנס, שייכנסו לבית סוהר ומשם ימשיכו להנהיג את המאבק. או-אז כל שופט ירגיש ז'בוטינסקאי למהדרין, שובר הסתדרות עריצה. כל השאר, יש לקוות שנשארו בארץ אנשים שפויים והגונים, ירגישו בושה שבתי הדין לעבודה הביאונו עד הלום.


 בתי הדין לעבודה הם המבזים את זכות השביתה, ואחר כך מלינים על התוצאות ?
16.2.2012

שתפו: