7 בפברואר 2012

מרי אנטואנט שלנו




 כשהיא אומרת כן, למה היא מתכוונת? אם מדובר בגברת נילי ארד, התשובה היא - לא. וכך, כאשר הכריזה ההסתדרות באוקטובר על שביתה במחאה על תנאי העסקתם של עובדי קבלן, כתבה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה שקיימת (כמובן, איך לא) זכות שביתה, אבל זכות לחוד ושביתה לחוד - היא לא נתנה להסתדרות לשבות.


 בשבוע שעבר, אחרי שורת טרטורים ארוכה ותשלומי עתק לעורכי דין מכל הצדדים (ספרתי (13 היא פסקה כי "בשלו התנאים להפעלת השביתה." זו שאמורה להיות מחר. בשלו? אין בלוף גדול מזה למי שקורא את התנאים שהציבה השופטת. ואלה עיקריהם: שתהיה ליום אחד בלבד, ושבנמל התעופה היא תהיה לשש שעות בלבד. מה שמלמד שלא תהיה שביתה כללית. למה? כי הנציבה העליונה ארד אומרת לא במסווה של כן.

הנסיעות של ארד

 
 בשורש העניין נמצאת אולי חיבתה של ארד לנסיעות - זה יכול להסביר את התנאי לגבי נמל התעופה. מדוע נמל התעופה לא ונמל הים כן? השופטת גם אסרה על שביתה ב"הנפקת דרכונים בקונסוליות." הנה כי כן מה שחיוני בעיני השופטת. אגב, למתעניינים: במאפיות מותר לשבות. לחם זה פחות חיוני מנתב"ג. מרי אנטואנט מודל .2012


  זה שארד עובדת בשביל המעסיקים אינו חידוש לקוראי הפינה הזו. מה שלא פחות מעניין הוא שפסק הדין המאשר את השביתה המגוחכת ניתן גם על ידי שני השופטים בבית הדין שהם נציגי העובדים - אלי פז וראובן רבינוביץ.' ראו לאן הוליכה אותם הנהגתה של נילי ארד.
7.2.2012