מבינים רק כוח







 הפוליטיקאי הישראלי המצוי נהג לומר כי "הערבים" מבינים רק את שפת הכוח. זה היה ההסבר הכמעט קבוע לפעולות התגמול, למלחמות או למבצעים צבאיים יזומים. הביטוי הזה יצא מהאופנה כאשר התברר ש"הערבים" - הכללה מטופשת - מתקשים בהבנת השפה. אבל היהודים - ראו תוצאות מלחמת לבנון השנייה והמלחמה בעזה - מבינים גם מבינים.


 למשל בקיץ האחרון, במהלך הפגנות המחאה, התעוררה ההסתדרות למחאה שהיא לא במרכזה והציבה על סדר היום את עובדי הקבלן. אלה אנשים שעובדים במקום עבודה אחד באופן קבוע, ובמשך שנים הרבה, אך שכרם משולם על ידי מעסיק שאינו מקום עבודתם. בהסתדרות ניסו להידבר עם המעסיקים ולא הייתה התקדמות. רק באוקטובר 2011 הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה. המעסיקים הגיבו במהירות ובמיומנות בדרך היחידה המוכרת להם: שליחת עורכי דין להוצאת צווי מניעה בבית הדין לעבודה.


 זה הצליח מעל ומעבר. בית הדין הארצי לעבודה הוציא צו מניעה נגד שביתה, שהסתיים רק לפני כשבוע, ושלח את ההסתדרות והמעסיקים למשא ומתן. ההסתדרות, בהתנהגות פחדנית, הקרויה פשרנית, התקפלה ומיהרה לוותר על קבוצה גדולה של עובדי קבלן - המאבטחים. היא גילתה הבנה לטענת המעסיקים כי אי-אפשר שמעסיקים יעסיקו מאבטחים, כי אין למעסיקים מטווחים שבהם המאבטחים אמורים להתאמן. כאילו שהמעסיקים לא שולחים עובדים במקצועות מגוונים להשתלמויות מקצועיות אחרות.

"זכות" השביתה

 
 שוב ושוב ביקשה ההסתדרות לשבות, ושוב ושוב עמדה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, כחומה בצורה, תוך הכרה מוצקה בזכות השביתה והתנגדות עיקשת לשביתה עצמה.


 לבסוף גם השופטת וחבריה הבינו שמשהו רקוב בממלכת המו"מ הישראלית והתירו שביתה של יום אחד בלבד(!)  עם פטור חלקי למוצר הכי חיוני בחברה הישראלית - נמל התעופה. המעסיקים התרעמו על הפסיקה ועתרו לבג"ץ כנגדה. בג"ץ, שבפרשת הרופאים המתמחים אסר הן על שביתה והן על התפטרות, היה נבון דיו לדחות את הבקשה, אם כי מנימוקים שאינם ממש לעניין.


 בעת כתיבת הדברים האלה מתברר כי יש הסכמה עקרונית בין המעסיקים הפרטיים וההסתדרות, ולפיה עובדי ניקיון ועובדי קבלן אחרים שיש להם מקבילים אצל המעסיק יועסקו ישירות ולא באמצעות קבלן. שאר עובדי הקבלן יקבלו שכר ותנאי עבודה כאילו היו עובדי המעסיק. הנה עוד דוגמה לרפיסותה של ההסתדרות, שמסכימה למהלך שבו קל כל כך להמשיך בהעסקת עובדים אצל קבלנים. אלא שלא זה העניין.


 העניין הוא שההסכמה נוצרה רק אחרי שההסתדרות הפעילה כוח: כוח השביתה. יום קודם כתבו המעסיקים הפרטיים לבג"ץ כי עילת השביתה מהווה "פגיעה אנושה בחופש הניהול העיסקי וזכות הקניין של המעסיק."  לא פחות. והנה, מוכרזת שביתה של יום אחד בלבד, ופתאום עובדי הניקיון כבר אינם בבחינת "פגיעה אנושה." כמה מופלא הוא כוח הכוח.

שפת הכוח

 
 כל עוד עובדים בישראל אינם מפעילים את כוח השביתה, הסיכוי שלהם להגיע לתנאי עבודה הוגנים שואף לאפס. אלא אם כן אתה או את ממש חיוניים למעסיק, הוא יתייחס אל עובדיו כפי שהם כתבו בעתירתם: "קניין." ברצונם ישתמשו בו. ברצונם יפטרו אותו. ברצונם ישמנו אותו. ברצונם יזניחו אותו. ואין דבר שיעצור בעדם מלממש את "זכות הקניין." אפילו לא זכות השביתה המעוקרת שהתיר בית הדין לעבודה.

 ואולי, חומר למחשבה, זה נכון לא רק ביחסי עבודה. אולי גם בתחומים אחרים, לבטח בסכסוך הממושך עם השכנים, רק אנחנו מבינים את שפת הכוח. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה כאשר ישראל נשענת על האו"ם. את מלחמת עזה ניהל הצבא עמוס בפחדים ולכן השתמש בכוח יתר כדי להשיג - להשיג מה ?

9.2.2012
שתפו: