בצדק הרוויחו בנימין נתניהו ויאיר לפיד את הלעג שכוון אליהם, כאשר התברר כי התכנית הכלכלית
2013-14 כוללת העלאות מסים שבמהלך מערכת הבחירות הם התחייבו במפורש שלא יהיו. די מפתיע שציבור גדול של אנשים מבוגרים מוכנים לתת את קולם ולתמוך בשקרנים. אך
בעניין הזה הישראלים לא שונים מאחרים. ג'ורג' בוש נהג בדיוק אותו דבר ביחס לגירעון התקציבי אצלו.
קצת יותר חשוב להתעסק ב"בשר" של התכנית
הזו. הפרק הראשון עוסק במה שנהוג לקרוא "מקרו כלכלה" כלומר התשתית
שביסוד התקציב הממשלתי.
צומחים בתיאוריה
בניית התקציב נשענת על שורה של הנחות לגבי העתיד.
ההנחה המרכזית היא בעניין "שיעור הצמיחה" כלומר בכמה תגדל
התפוקה הלאומית בשנה שבעבורה אנו בונים תקציב. האוצר מניח כי השנה תהיה
"צמיחה" של 3.8% ובשנה הבאה – 3.3%. איך הגיעו למספרים האלה? סתם.
כשהיינו ילדים היינו אומרים כדי לטמטם את הציבור.
בכדי
להסביר את העניין, בואו נניח שהאוצר היה צופה שהצמיחה השנה ובשנה הבאה תהיה 20%.
מה המשמעות של הנחה כזו? שכל אותם קיצוצי תקציב והעלאות מסים לא יהיו נחוצים כדי
לשמור על "יעד הגירעון" (ולרגע נעזוב את המושג הזה). כי ככל שהצמיחה גדולה יותר כך יש לממשלה יותר
הכנסות ממסים, וככל שיש יותר הכנסות ממסים – הגירעון מצטמצם.
לכן לפוליטיקאים תמיד נוח להניח צמיחה גדולה ככל האפשר.
זה חוסך מהם מקצת מהייסורים הכרוכים בקיצוצי
הוצאות ובהעלאות מיסים. מחקר חביב שנעשה
בקרן המטבע הבינלאומית השווה בין ההנחה על הצמיחה שבבסיס התקציב לבין הצמיחה
בפועל. מתברר כי ברוב המדינות התחזית יותר אופטימית מהמציאות.
כלכלנים, אפילו המוכשרים שביניהם, לא יודעים מה
יילד יום. כל תחזית היא משאלת לב. ואם מדובר בלב של פוליטיקאי התוצאה בהחלט לא
מחוייבת המציאות. מה גם שכל מה שהוא צריך
לעשות זה להניח שתהיה צמיחה. ואם ההנחה לא תתממש? אז לא. הוא לא אחראי. לכן הרבה
יותר סביר ונכון לא לנסות כלל לנחש מה יהיה. צריך לבחור מספר שרירותי – נניח 2% או
הממוצע של הצמיחה בחמש השנים האחרונות – ולצקת אותו ביסוד התקציב.
הבניין הדימיוני
הלאה. גם בהנחה האופטימית של משרד האוצר מכלול
הצעדים המומלצים לממשלה ישאירו אותה עם "גירעון מבני" של 3%. לפניכם,
בביטוי אחד, שני מוקשים. הראשון נקרא "גירעון מבני". מה זה? ובכן, אין
דבר כזה. זה קשקוש מוחלט שמטרתו להשתמש במילה "מבני", כלומר מבנה, כלומר
משהו מוצק, כדי לתאר מה יהיה כאן אחרי שנקבל עלינו את דין האוצר ונעשה את כל מה
שהם מציעים.
במילים אחרות: הצעת התקציב שביסוד התכנית הכלכלית
מתירנית מדי. והמשמעות היא שלנצח נייצר גירעונות בשיטת נתניהו-לפיד. ומי ישלם
עבורם?
3 או 30,000,000,000?
זה היה המוקש הראשון. המוקש השני הוא עצם המספר
3% - אותו "גירעון מבני" שאליו חותרים מנהיגינו הדגולים. מה זה 3%?
המשוגעים שבצמרת מודדים את הגירעון באחוזים כי אז המספר קטן יותר. הגירעון שהם חותרים
אליו הוא 30 מיליארד שקל לשנת 2104 ו – 46 מיליארד השנה. ובסך הכל כאשר נעבור את
השנה וחצי הקשות האלה יהיו לנו חובות בעוד 76 מיליארד שקל – גידול של יותר מ – 10%
בחוב הציבורי של הממשלה בפרק זמן של שנתיים. תחלקו את זה ל 8 מיליון תושבי המדינה
ותקבלו תוספת חוב של 9,600 שקל לכל נפש. ואם במשפחה שלכם יש ארבע נפשות – תכפילו פי ארבעה.
תראו איך זה עובד: השנה, מתוך תקציב ממשלתי של
388 מיליארד שקל תחזיר הממשלה חובות בסך 130 מיליארד שקל. פי 4 יותר מכל העלאות המסים וקיצוצי התקציב
המוצעים יחד. בלי החובות היינו יכולים לחיות ברמה טובה בהרבה ממה שאנחנו חיים
היום.
מובן מה יקרה בעוד שנה וחצי: נתניהו ולפיד יסבירו
כי אי אפשר להוריד מסים ולשפר שירותים כי צריך להחזיר יותר חובות שיצרו במו ידיהם.
9.5.2013
