25 במאי 2013

יא, ברעכען!*


בסוף השבוע שעבר נודע כי הגופים שמחזיקים באגרות החוב של אי.די.בי. הגיעו להסכמה על המבנה העתידי של תאגיד הענק. ענק במושגים ישראליים. ההסכמה, בעיקרה, תהפוך את מחזיקי האג"ח לבעלי מניות ובכך תעביר את השליטה בתאגיד מהוד טייקונותו נוחי דנקנר לידי אותם מחזיקי אגרות החוב. ואם, כפי שסביר שיקרה, בית המשפט יתייחס לחוב של אי.די.בי. לבנקים באותו אופן, אז השליטה תתחלק בין הבנקים הנושים לבין מחזיקי אגרות החוב.



הסיכוי שמהדייסה הזו יצא משהו חיובי - קטן. הבנקים, לפחות חלקם, מחזיקים גם בחוב שחב להם דנקנר "אישית" באמצעות חברה פרטית שהיא – פורמלית – בעלת השליטה באי.די.בי. יותר מזה: סביר להניח כי השיעבודים שמחזיקים הבנקים על חובות אי.די.בי. (כאן אתייחס לכל הקבוצה של אי.די.בי. כליחידה אחת. זה מקל על ההסבר ואולי על ההבנה) עדיפים על השיעבודים של מחזיקי האג"ח. לכן סביר לצפות שהבנקים לא "יקנו" את ההסדר המוצע אלא אם כן הנתח שלהם במניות יהיה גדול.

ויש, כמובן, את הטייקון, שחושב שהעסק הוא שלו. דנקנר לא נלאה להסביר כי עד היום אי.די.בי שילם חובותיו. אז מה הבעייה? למה בכלל צריך הסדר חובות? אבל זה בערך כמו לשאול אדם שנופל מהקומה ה – 100של בניין מה המצב? והוא ליד הקומה ה-50 משיב: בינתיים  בסדר.

אז מה עושים? והאם יש לממשלה תפקיד?


מעניינת במיוחד הדממה של  נפתלי בנט. שר הכלכלה לקח על עצמו לשבור את המבנה הריכוזי של כלכלת ישראל. ועדת הכספים של הכנסת דנה בימים אלה בהצעת חוק לצמצום הריכוזיות – הצעה שעוסקת באופן גרוע ומסורבל  באחד העניינים החשובים במשק.  והנה בעוד מתנהל  דיון משפטי על גורלו של תאגיד ענק, בנט שותק וועדת הכספים מעופפת בפרוק והרכבה של פירמידות (הצעת החוק מנסה להגביל את מספר חברות הבת, הנכדות והנינות של תאגיד – מה שנקרא פירמידה משפחתית).

פקידי הממשלה וקרוב לוודאי שגם מרבית השרים וחברי הכנסת מבועתים מעצם המחשבה שהממשלה תתערב במחלוקת קניינית בין גופים פרטיים. ואילו הגופים הפרטיים שבהם אנו מדברים היו באמת פרטיים גם הפינה הזו היתה שותקת.  אלא שבין אי.די.בי., הבנקים וקניין פרטי יש הרבה שטח ציבורי.

של מי הכסף?

ראשית הבנקים. אחת הסיבות שהבנקים בבוץ הזה היא שהם, לפחות המעורבים בעניין, נהגו בחוסר אחריות. בנקים חשובים מכדי לתת להם ליפול ולכן בנק ישראל מפקח עליהם והממשלה, יחד עם הבנק המרכזי, היא ספק הכסף שלהם למקרה שהציבור מושך פקדונות. מה גם שרוב מניות הבנקים מוחזקות בידי גופים מוסדיים – קרנות פנסיה, קופות גמל וחברות ביטוח – שמנהלים את רוב החסכון הציבורי.

וזה  נכון גם לגבי מחזיקי אגרות החוב. רובן מוחזקות  בידי גופים מוסדיים, כלומר מנהלי כספי חסכון של הציבור. כשבוחנים את העניין מגלים שיש מעט מאוד "פרטי" בהון הפרטי הזה.

לפרק להם ת'צורה

מבחינת ממשלתית יש עניין נוסף: אי.די.בי. מחזיק שתי חברות שעצמתן במשק גדולה פי כמה מנמלי חיפה ואשדוד שבנט חושב שזקוקים  ליכולותיו בפיצוח:  שופרסל וסלקום.

הנה חומר למחשבה: הממשלה תתערב בהסדר החוב של אי.די.בי כך שהיא תקבל לידיה את השליטה בשופרסל ובסלקום. היא תשלם עבור שתי החברות האלה באגרות חוב ממשלתיות שעדיפות בהרבה על פני האג"ח של אי.די.בי והחוב של אי.די.בי לבנקים.
ואם זה מצליח הממשלה שוברת (ברעכן!)  כל אחת משתי החברות האלה לשתיים. שופרסל א' ושופרסל ב' וסלקום ג' וסלקום ד' ואת ארבעת התאגידים האלה היא מוכרת. כך שברנו את הריכוזיות המוגזמת הן ברשתות השיווק והן בשירותי תקשורת. 

ראוי? ואם כן מדוע חסידי צמצום הריכוזיות שותקים?

* כן, לשבור. שם מאמר של זאב ז'בוטינסקי מ – 1932 שקרא לשבור את מונופול  ההסתדרות.
25.5.2013