מי שמקשיב לשיח הציבורי האקטואלי מוצא חידוש
הלכתי. לצד הטייקונים שבשנתיים האחרונות עסוקים בעיקר ב"תספורות", ולצד תאגידי
הענק טבע, צ'קפוינט, אינטל וכימיקלים לישראל שמצליחים לשלם מסים דומים לאלה
שמשלמים עובדים בשכר מינימום, התווסף גורם נוסף שבמו ידיו חונק את כלכלת ישראל –
הוועדים הגדולים.
עובדי חברת חשמל, נמל אשדוד, רשות שדות התעופה
ואולי עוד כמה תופסים את המדינה בביציותיה. הם מהווים "כשל מבני" ויש
המצרים על כך ששר האוצר, יאיר לפיד, לא מצא לנכון"לטפל"
בהם בתכנית הכלכלית שהוגשה השבוע לממשלה. בתגובה לביקורת כתב לפיד בפייסבוקו כי
יעשה זאת בעתיד אם וכאשר ההידברות עם
הוועדים וההסתדרות לא תעלה יפה.
כשמורידים את השאלטר
מה שמזמין את השאלה הבאה: מהו באמת הנטל שהעובדים
האלה מעמיסים על כלכלת ישראל?
ברור מהו הנטל הפוטנציאלי. אם מחר סוגרים את נמלי
הים והאוויר ואת חברת חשמל ייגרם בכך נזק
גדול. במיוחד אם הסגירה תימשך שבועות ולא רק ימים ספורים. אז מתי, בדיוק, היינו
לאחרונה במצב הזה?
התשובה ידועה לכל מי שאינו עסוק בדמגוגיה: מעולם
לא.
אלא שזה, לכשעצמו, לא מלמד די.
מה כן מלמד? מכיוון שהעובדים האלה
"מחוברים", כלשונו של פרשן כלכלי מהזן הימני הקיצוני, הממשלה נכנעת
לדרישותיהם. הם מקבלים שכר גבוה מדי, תנאי עבודה חריגים. גורמים לייקור מוצרים.
ובקיצור: מטען כבד על גב האומה העמלה.
התחרות בנמלי הים
סיפור: פעם פעלו נמלי חיפה ואשדוד תחת מעסיק אחד:
רשות הנמלים. באו חכמי הכלכלה והמליצו לממשלה להביא לל"תחרות". וכך
פורקה רשות הנמלים והוקמו שני תאגידים מתחרים זה בזה. מה קרה? לא קרה. למה לא קרה?
כי גם אם נמל חיפה, שעובדיו נחשבים פחות מיליטנטים מעובדי אשדוד, יוריד המחיר לחצי
– לא יתווספו לו לקוחות רבים. יבואן מתל אביב לא ירוץ לחיפה כי עלות שינוע הסחורה
הוא מרכיב זניח בהוצאות שלו. ומול העלות הנמוכה של השינוע בחיפה, יש תוספת עלות של
הובלה יבשתית.
לא שווה את הטירחה.
הנטל של מחיר החשמל
בחברת חשמל בכלל אין בעיה כזו. יש רשות ציבורית
שקובעת את מחיר החשמל. בניגוד לחכמה המתלהמת המקובלת, לא חברת חשמל קובעת, ולא
עובדיה קובעים. נכון, הן החברה, הן עובדיה והן – כמה שזה לא מפתיע – גורמים פרטיים
שמתחילים בקרוב לייצר חשמל - תוקפים את רשות החשמל משום שהיא קובעת מחירים נמוכים
מדי.
אז איפה הנטל?
לא באמת
קיים. מה שמלמד כי הדיבורים על ה"מחוברים" כלל לא עוסקים ביוקר המחיה אלא
בעניין אחר לחלוטין: שבירת העבודה המאורגנת כולה. זה מה שמסתתר מאחורי התביעה
"לטפל" בוועדים הגדולים.
איפה הכסף?
מה שמביא אותנו לדו"ח של מרכז אדווה. אם נקבל
שיש עוד מחוברים, אפילו כל עובדי המגזר הציבורי,
נמצא שבערך 40% מכלל העובדים נמנים על "בעלי האגרוף". ומה קרה
בעשור האחרון? חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית ירד מ – 67% ל – 62%. אלמלא כן לכל
אחד מאיתנו היו עוד 910 שקלים לחודש. איפה הכסף הזה, שאל לפיד ומרכז אדווה משיב:
אצל המעסיקים. הטייקונים. תאגידי הענק. רווחי ההון.
הכסף ממש לא בשכר.
אפילו בענפי החשמל והמים הנוראים (חברת חשמל
ומקורות מככבים שם) 40% מהעובדים משתכרים פחות מחצי השכר הממוצע, כלומר פחות מ – 4,500 שקל לחודש ברוטו.
עכשיו תתארו לעצמכם איך היה נראה השכר שלכם אלמלא היו בארץ איגודים מקצועיים, רופסים ככל שהם
במציאות העגומה שלנו.
על התחזית העגומה הזאת, מעידים הנתונים.
12.5.2013
