לגעת באושר

שר האוצר רוצה להפחית מס לעשירים כדי לעודד צמיחה ולהרבות אושר לאזרחי ישראל אלא שמחקרים הבודקים השפעת פרמטרים כלכליים על מידת האושר ותחושת הרווחה הכלכלית, מראים שאלה ישתפרו רק אם נרגיש שאנחנו בחברה שוויונית יותר



 אנחנו מצויים בעיצומם של ימים קשים. משחקי המלחמה של האמריקנים מעצבנים כמעט כמו המלחמה עצמהאם תפרוץ. שר האוצר, בנימין נתניהו, גיבש כבר את תוכניתו הכלכלית. כלי התקשורת עמוסים לעייפה בפרטיה. אין ספק כי בנאומו בממשלה יסביר שר האוצר כי הצעדים הכלכליים נחוצים כדי לצאת מהמיתון לעבר צמיחה כלכלית. ומן המפורסמות הוא שאין דבר שהומו-אקונומיקוס – האדם הכלכלי, אם תרצו – צמא לו יותר מצמיחה כלכלית, זו שתעלה את הכנסות כולנו ותאפשר לנו לשפר את רמת החיים.


 האומנם? לפני כשבועיים נתן פרופ' ריצ'רד לאיירד מ„לונדון סקול אוף אקונומיקס" שלוש הרצאות פומביות שבהן ביקש להשיב, בין השאר, על השאלה האם תועלות הצמיחה הן מה שאנחנו באמת רוצים. התשובה, כפי שיובהר להלן, אמורה לעניין את שרי הממשלה, שבשבוע הבא יחליטו איך לנקנק לנו את הצורה במטרה להביא לנו תועלת.


 הכלכלנים מדברים על התועלת שבצמיחה במונחי הכנסה. צמיחה היא גידול בהכנסה לנפש. וככל שההכנסה גדולה יותר, כך מצבנו משתפר. לאיירד טוען בראשית הרצאותיו כי כאן מצוי הכשל המרכזי של המחשבה הכלכלית: הזיהוי של גידול בהכנסה כגורם המרכזי שמיטיב עימנו. אצל לאיירד, כמו אצל האדם הרגילהלא-כלכלן – מה שחשוב זה לגעת באושר. אושר הוא להרגיש טוב, ליהנות מהחיים, לכייף.


 אושר הוא אולי הביטוי האנטי-כלכלי ביותר שניתן לחשוב עליו. מאז שנות ה30- של המאה הקודמת הפסיקו כלכלנים את הניסיון לאמוד את האושר או את התועלת האנושית. טענו שאלה מושגים מעורפלים, לא מדעיים ולא מדידים. לאיירד מספר שבזכות פרופ' דני כהנמן, הפסיכולוג הישראלי שזכה בפרס נובל לכלכלה ב,2002-  יש לנו היום מושגים כמותיים טובים על האושר.


 כהנמן חקר אלף נשים בטקסס על מידת האושר שיש להן מפעילות יומיומית: ארוחת בוקר, נסיעה לעבודה, לדבר בטלפון,  לאכול, לבשל וכיו"ב. המעשה המהנה ביותר היה מין, והמעשה היומיומי שהניב את ההנאה הפחותה ביותר היה עבודה ונסיעה לעבודה. במדד כהנמן, יחסי מין שווים פי 2.5 מעבודה, מבחינת ההנאה.


 האם אפשר להאמין למחקרים שכאלה? לאיירד פונה מהפסיכולוגים לנויורולוגים. מחקרים על מבנה המוח מזהים אזורים שונים במוח הקשורים להנאה (צד שמאל ליד האוזן) ואזורים מוגדרים הקשורים לסבל) צד ימין ליד האוזן.(  תמונות של ילד מחייך הניבו זרמים חשמליים חזקים בצד שמאל. צילומים של ילדים פגועים הניבו זרמים חזקים בצד ימין.


 במדינות רבות נשאלים אנשים, ויש משאלים כאלה מראשית שנות ה,70-  האם הם מאושרים מאוד, מאושרים, לא מאושרים. התמונה, וזה מפתיע למדי, אחידה: כשליש דיווחו ב1975-  שהם מאושרים, וזהו שיעור האושר גם ב.1996-  גם בקטגוריות האחרות השיעורים כמעט זהים.  בארצות-הברית שיעור המשיבים „מאושר מאוד" נשאר יציב מ1946-  ועד היום. די מפתיע בהתחשב בעובדה שהתוצר לנפש – כלומר ההכנסה לנפש – גדלה במדינה העשירה בתבל פי שלושה באותה תקופה. אז איך זה שההכנסה עולה והאושר לא? ואם האושר אינו עולה עם ההכנסה,  מדוע אנחנו מקשיבים לכלכלנים שממריצים אותנו למען צמיחה כלכלית?


 הקשר בין אושר והכנסה מורכב מעט. סקר שנעשה בעשרות מדינות בשנת 2000 מראה את הממצא הבא: בכל המדינות שבהן ההכנסה לנפש נמוכה מ15- אלף דולר לשנה, שיעור האושר נמוך יותר מאשר מדינות שבהן ההכנסה לנפש גבוהה מ15-  אלף דולר לשנה. אבל כמעט בכל המדינות שבהן ההכנסה לנפש גבוהה מ 15- אלף דולר (מישראל דרך ניו-זילנד, אירלנד, אוסטריה, סקנדינביה ועד ארצות-הברית) מדד האושר הוא יציב ושווה.


במקביל רואים הרעה מובהקת בפרמטרים אחרים של החיים המודרניים במדינות העשירות. ב2% 1950-  מהאמריקנים בני 35 ויותר הצהירו שהיו בדיכאון. עכשיו השיעור הוא .14%  הגידול בדיכאון, בניגוד למדד האושר, עלה ביחד עם הצמיחה הכלכלית. זה נכון גם לשיעורי הפשיעה.


איך מסבירים את העובדה שעשירים, ככלל, יותר מאושרים מעניים, אבל מדד האושר נשאר קבוע על אף עליית רמת החיים? מה שקובע, טוען לאיירד, זה המצב היחסי. סטודנטים באוניברסיטת הרווארד התבקשו להשיב על השאלה הבאה: מה עדיףלקבל שכר של 50 אלף דולר כאשר כל שאר התושבים יקבלו חצי מזה, או לקבל שכר של 100 אלף דולר כאשר כל השאר מקבלים פי-שניים מזה. תנסו, קוראים יקרים, להשיב בעצמכם על השאלה הזו. בהרווארד הרוב המוחץ העדיף את השכר הנמוך.


לאיירד: „כל אחד מאיתנו יתעצבן אם חבריו לעבודה יקבלו תוספת שכר והוא לא. המצב היחיד שבו נרגיש טוב עם הפחתת שכר הוא כאשר מורידים לכולם."  ובלשון פשוטה יותר: אם ההכנסה של האחרים עולה בהשוואה אלי, מדד האושר שלי יורד. לכן יש היגיון כלכלי בריא להטיל מס גבוה על תוספת הכנסה, בגלל הנזק שהיא גורמת לאחרים. כמה? הפרופסור לכלכלה מלונדון מעריך את המס הנחוץ, לא תאמינו, ב.60%-  בנימין נתניהו וכלכלני האוצר ובנק ישראל יטענו מהשבוע כי צריך להוריד את המס לעשירים כדי לעודד צמיחה. אם העשירים יתעשרו, הרווחה הכלכלית תשתפר. בדיוק ההפך

ממה שטוען לאיירד. הרווחה הכלכלית תשתפר רק אם נרגיש שאנחנו בחברה שוויונית יותר. וכדי להגיע ליעד הזה ראוי להטיל מס גבוה על תוספת הכנסה.


 מהי המדיניות הציבורית הראויה? זו השאלה שמציב לעצמו הכלכלן הבריטי, בהתבסס על מה שיעשה אותנו מאושרים יותר. כדי להמחיש לאן הוא חותר הוא מביא את הסיפור השווייצרי. שני אזורים בשווייץ נבחרו כדי לאחסן בהם פסולת רדיואקטיבית. כלכלן שווייצרי שאל את אזרחי האזורים האלה מה דעתם על ההצעה. 51%  השיבו בחיוב. לאחר מכן הוא שאל את השאלה הבאה: „מוצע לך פיצוי כספי על הטמנת פסולת באזור שלך. האם תסכים לקבל? מספר המשיבים בחיוב ירד לרבע. הנה דוגמה לכשל של תמריץ כספי.


 .



18.3.2003

שתפו: