גדעון עשת

מה יהיה ביום שאחרי מותו של נגיף הקוביד 19 ממשפחת קורונה? בשבועות האחרונים יש יותר אנשים החוששים שבעניין אחד לא נחזור למצב שלפני המגיפה: עבודה ואבטלה. התחזית השגורה היא שעסקים יתנהלו בקמצנות בהחזרת עובדים מחופשות ללא תשלום, וביתר שאת בגיוס עובדים חדשים.   אבל קשה למצוא מישהו הטוען שיש כאן מחלה כרונית נוסח הסתיידות עורקי דם אצל חולים עתירי כולסטרול. שלא לדבר על חולי סרטן שבאמת לא נרפאים לנצח אלא חוששים, ובצדק, שהמחלה תחזור.

אני אוהב קטטות מילוליות. לא כל כך מהסוג "אתה אידיוט!" ו"אמא שלך...!". יותר מהסוג האידיאולוגי. השבוע התנהלה קטטה כזו מעל גבי העיתון "הארץ" כאשר העיתונאי נחמיה שטרסלר כתב ששר הכלכלה, עמיר פרץ, עובד עבור הבעלים של מפעל המלט "נשר". מנכ"ל משרד הכלכלה השיב לו, וגם נציג הבעלים. ומאז הרבה מלט עף מצד לצד.

הנה תרחיש טרום-קורונה מקובל: יצאתם לבלות עם חברים בפאב. כולם שתו יותר מדי אלכוהול. כאזרחים אחראים לא נהגתם במכוניתכם הביתה, ובמקום זה הזמנתם מונית. מה ההסתברות שתהיה תאונת דרכים בהשוואה להסתברות של תאונה כאשר אתם נוהגים עם יותר מדי אלכוהול בדם? והאם ההסתברויות שונות בין התרחיש הזה בתל אביב ובניו יורק?

זו השאלה שהציב לקוראיו "דה מרקר" המוסף הכלכלי של "הארץ". ובאבחת כותרת בת שלוש מילים חשף העיתון לא רק בורות מדהימה אלא דמגוגיה זולה. כי הרי ברור מהשאלה כי פוליטיקה זה דבר מלוכלך, זול, ג'ובים למקורבים, ממשלה מנופחת, בזבוזים ושחיתות. וכלכלה זה משהו מדעי, טהור, אלגנטי, ונקי מאותה פוליטיקה מסואבת ש"הארץ" כל כך אוהב לשנוא אצל מתנגדיו הפוליטיים.

איך זה שהישראלים שהצביעו בקול רם ובוטה למפלגות השמאל לפני 60 שנה, הפכו את עורם וחיסלו בפתקי ההצבעה שלהם את השמאל הזה? תמיד חשבתי שההסבר נעוץ בפוליטיקה. הציונות "גאלה אדמות" ובכך גירשה ערבים. הציונות הסוציאליסטית דרשה "עבודה עברית", כלומר אבטלה לערבים. דוד בן גוריון הכריז על מלכות ישראל השלישית בתום כיבוש סיני לבקשת הימין הצרפתי-אנגלי. יצחק רבין והסכם אוסלו התנגדו להסדר שתי מדינות, עניין לו הטיף, בדיוק כפי שעושה בנימין נתניהו. עתה הגענו לנקודה בה מפלגת העבודה יושבת לבטח בממשלה שמבקשת סיפוח.

המאמר הזה אפשר וייחשב כחוצפה. משהו לא תרבותי. לבטח אצל מבקרי הספרות. במאמר הזה אכתוב על ספר שלא קראתי (למעט המבוא ואחרית דבר). בכדי להבין את העניין התמוה הזה אתחיל בלודוויג פון פוירבך, פילוסוף גרמני שחי במאה ה–19. גם את פוירבך לא קראתי. אבל כן קראתי את "תזות על פוירבך" שכתב קרל מרקס. בוויקיפדיה זוכה פוירבך לכבוד בזכות המשפט Mensch ist was er isst Der לאמור: האדם הוא מה שהוא אוכל. מרקס תקף את פוירבך על הגישה החומרנית הזו להבנת האנושות. אנחנו הרבה יותר מהחומר ממנו אנחנו מורכבים. במשפט הסיום הוא כתב: "הפילוסופים פירשו את העולם. עתה העת לשנותו".

מאוד חיבבתי את מילטון פרידמן. היה תענוג לקרוא את כתביו והיה תענוג גדול עוד יותר לשוחח עימו. עם רוב כתביו ודבריו לא הסכמתי. אבל אהבתי את היושרה, את החדות, את העדר התכסיסים ואת העדר הצביעות.

עתה כאשר "גרף הנדבקים" שב לעלות וממוקד בבתי הספר, חוזר גם הוויכוח בין חסידי הסגר לבין חסידי הבדיקות (ובידוד הנדבקים בקורונה). כאילו שאלה הן שתי החלופות היחידות לטיפול במגיפה כל עוד אין תרופה ואין חיסון (ובעצם, מה קרה לפטנט לחיסון עליו הודיעו משרד הביטחון והמכון הביולוגי?). במקום הזה נטע ן בחודשיים האחרונים שיש חלופה אחת נוספת לפחות, אלא שאיש לא קנה את הרעיון.

כמה זיהום – במונחי פליטת דו-תחמוצת הפחמן ( CO 2 ) – מייצר המחבת שלכם עוד בטרם הנחתם אותו על הכיריים הפועלים על גז או חשמל? מותר למבקשים לפתור את החידה הזו לשוחח עם המחבת עצמו. גם עם החנות שבה קניתם את המחבת. אתם מוזמנים גם להיוועץ ברב גוגל היודע כל.