גדעון עשת

ואנחנו, מתברר, לא ידענו. חשבנו, כלומר מי מאיתנו שנותן דעתו על עניינים שכאלה, שיש לנו "יתרון יחסי". ים מלא מלחים וחום אימים, חברה עיסקית שיודעת את מלאכתה, מתנהלת ביעילות ומרוויחה מאות מיליונים לשנה. משלמת מסים ככתוב, אבל קצת מתקמצנת בתמלוגים. מבחינה תעשייתית היא היתה אות ומופת. התחרתה בהצלחה בגדולי היצרנים בעולם ואחת מהמתחרות אף ביקשה לרכוש אותה במחיר טוב במיוחד, ואלמלא הקנאים – סוציאליסטים לשעה, ירוקים, פטריוטים מזוייפים ושאר חולירות מקומיות – אף היתה נמכרת. שכר עובדיה הקבועים (והרבה פחות מכך עובדי קבלניה המרובים) משתכרים שכר נאה. יש לשער כי בלי השכר הנאה הזה הן ערד והן דימונה היו בקטסטרופה נוסח דטרויט במקרה הרע וירוחם במקרה הטוב.

יש להן, לממשלות ישראל נוהג שגורם  להן לקבל החלטות בלתי סבירות בעליל. כוונתי לנוהג להחליט על עניין כלשהו מבלי שעומדות לפני המחליטים – השרים – חלופות. וכך, מחליטה הממשלה, על תקציב ועל מיסים למשל, כאשר לפניה מונחת הצעה אחת: זו שיצרו  שר האוצר וראש הממשלה. השרים נדרשים להחליט לקבל או לדחות. לפעמים עושים כמה שינויים שוליים.

 "ידיעות אחרונות" דיווח השבוע על זיופים של מטבע ה – 10 שקלים. המטבעות המזוייפים קלים לזיהוי – הזיוף לא ממש מקצועי. אלא שמה שהיה מעניין בסיפור הזה הוא תגובת "גורם בבנק ישראל" שאמר "רוב האנשים שמקבלים מטבע מזויף ומגלים זאת, פשוט משתמשים בו לתשלום לאדם אחר". לשם השוואה: באנגליה שעד לפני 200 שנה תלו אנשים שזייפו כסף.

על קו הטלפון היה ערן (שם בדוי) מחברת התקשורת הוט. באדיבות ובהתלהבות הוא הציע לעבור לשרות ה"טריפל" של הוט. השרות כולל בנוסף לכל ערוצי הטלוויזיה גם אינטרנט במהירות 100 מגה, ממיר מקליט וקו טלפון ללא הגבלה במספר השיחות. כל זה בסכום חודשי שנראה סביר למדי.

בימים אלה מתנהל קרב אדירים בחזית הכדורגל הישראלי. מצד אחד שרת התרבות והספורט, לימור לבנת וממולה  יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. לבנת הקימה ועדה, בראשות פרופ' ירון זליכה, שהמליצה להעביר את לוזון מתפקידו. לוזון מצידו, הביא לכאן את ספ בלאטר, ה"בעל בית" של הכדורגל העולמי, וזה הודיע כי אם לבנת תתערב באופן התנהלות הכדורגל – יעני פוליטיזציה  – תעוף ישראל  מפיפ"א – המסגרת הבינלאומית של הענף.

הוויכוח סביב הודעת האיחוד האירופי על כוונתו לאסור העברת כספים ושיתוף פעולה עם גופים ישראליים הפועלים גם בשטחים עורר גל תגובות. כצפוי התגובות תואמות לחלוטין את עמדתו הפוליטית של המגיב. אלא שתוך כדי תגובה נפלטים שקרים, במיוחד כאשר הדובר הוא מהימין (במובן האמיתי של המילה – מהעבודה ועד הבית היהודי).

משה (בן זוגה של ריקי) כהן מחדרה הוא אדם חרדתי. הוא נמנה על כמחצית האנשים שבסקר דעת קהל דיווחו כי פנו למשטרה לאחר שביתם נפרץ, אבל עשו זאת רק לצרכי ביטוח.  ככלל לכהן אין אמון מי-יודע-מה במשטרה ולכן שמח להיענות להצעתה של חברת הביטוח "שמירה וגאולה" לרכוש פוליסת ביטוח  שתכלול שמירה על ביתו  באמצעות חיילי גדוד 13 של גולני. ה"מוצר" החדש הזה נוצר בעקבות הודעת הרמטכ"ל על קיצוצים באימוני החיילים, מה שמותיר לחיילי גולני זמן ואפשרות לתרום לתקציב הביטחון העומד לפני קיצוץ עמוק.  בפוליסה נכתב כי הביטוח הוא בנוסף לביטוח הרכוש הרגיל וכי אם יממש כהן את זכותו לדרוש פיצוי מחברת הביטוח שלו  –  על אף שהבית נפרץ למרות השמירה של גולני – הוא יקבל פיצוי קטן, מ"שמירה וגאולה".

נחום ברנע, עיתונאי מהטובים במקומותינו, סבור שגם אם יעקב פרנקל גנב בקבוק בושם מהדיוטי פרי בהונג קונג לפני 7 שנים – העובדה הזו  לכשעצמה לא פוסלת אותו לתפקיד נגיד בנק ישראל. הרי סיפורי גניבות ואי סדרים נקשרו בשמם של בן גוריון, משה דיין וגם שמעון פרס. ובעצם מי לא? כל רבותינו גנבים ואנחנו נטפלים דווקא לרב פרנקל?

מתברר כי נחמן (מברסלב) היה בומבה של נביא (כמאמר השיר של חיים חפר בביצוע שמואליק קראוס). 120 שנה אחרי שנסתלק מאיתנו המגמגם מאומן הוא שלח מכתב ובו הצביע על ישראל אודסר כממשיך דרכו. והמכתב הזה הוא "מפתח לגאולה". עובדה. חבר שלי, מ"ב, טוען שהוא נביא הרבה יותר מוצלח. הוא בנה מודל – מודל  דילוגים – שהוא מפעיל על ספר התורה. ולכל תופעה שאתם רואים וחווים אפשר למצוא סימוכין בטקסטים שנכתבו כבר אז.  ולספקנים הוא מוכן להוכיח זאת תמורת סכום סימלי.  לא בהכרח קטן.

כמה אתם מוכנים לשלם  כדי לקצר את משך הנסיעה במכונית ממחלף הראל (מבשרת) לכניסה לירושלים? בזמנים כתיקונם הנסיעה נמשכת בערך 10 דקות. אז כמה תשלמו עבור קיצור הזמן הזה במחצית? מאה מיליון? מיליארד שקל?

 בימים אלה נראה כי בעניין אי.די.בי (IDB) עומדות על הפרק שתי הצעות עיקריות: האחת, ההצעה של מחזיקי אגרות החוב של אי.די.בי ולפיה האגרות יומרו למניות של התאגיד והמניות האלה יועברו כולן למחזיקי אגרות החוב (כאן ובהמשך אתייחס לאי.די.בי פיתוח ואי.די.בי אחזקות כמקשה אחת). או ההצעה השניה של דנקנר עצמו ולפיה הוא יזרים  לתאגיד 800 מיליון שקל וכולם יקוו שיהיה טוב.

יאיר לפיד (שר אוצר) ושלי יחימוביץ' (יו"ר העבודה שבאופוזיציה) מתקוטטים. לא בכנסת, במקום שאליו שלח אותם ציבור הבוחרים,  כי אם בפייסבוק. אך ההתקוטטות אלימה לא פחות מקרבות הצעקות שהורגלנו לראות בבית הנבחרים שלנו.   עילת הקטטה הפעם  "שוטף + " הבייבי של יחימוביץ'.

אומרים "קול המון כקול שדי". אולי כשההמון היה קטן ושדי היה עירני היה בזה משהו. היום כאשר שר החוץ האמריקאי מסתובב מתוסכל ממפגשים עם כל תומכי "שתי המדינות" שאולי, ואולי לא, יסכימו להיפגש ולשוחח על מה שהם מסכימים – זה נראה שונה לחלוטין.

יש בארץ 11 בתי חולים ממשלתיים. יש להם (לפי נתוני 2009) הכנסות של 7.6 מיליארד שקל ובאותה שנה  צברו גירעון תיפעולי של 550 מיליון שקל. לא פעם, ובמיוחד בימים אלה, משהוקמה  ועדה לבדיקת הרפואה הציבורית, מדברים על "קריסת" בתי החולים. ואכן, אם בתי חולים מייצרים מדי שנה גירעון ענק, משהו רקוב בממלכה הכלכלית של הבריאות.זו לא תופעה "ממוצעת". למעט בית החולים שיבא כל בתי החולים האחרים מפסידים. מדובר במחלה כרונית.