גדעון עשת

נדמה שיש מעט מומחים בחינוך שיחלקו על כך שהתשומה החשובה ביותר והמשפיעה ביותר על התלמידים היא המורה: מורה טוב (ומכאן ואילך השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי קיצור בלבד) "מייצר" תלמידים טובים.   מהו תלמיד טוב? כאן כבר יש מחלוקת. יש הטוענים כי תלמיד טוב הוא ספקן, בעל חוש ביקורת, משתף פעולה עם חבריו ובעל ראייה רחבה של הנושא שהוא עוסק בו. יש המונים גם תכונות אחרות. אלא שקשה מאוד למדוד את התכונות האלה, ולכן אף שרוב המומחים סבורים שתכונות אלו חיוניות   בשביל תלמיד טוב – העובדה שאינן מדידות מביאה לידי כך שמעיפים אותן לפח האשפה בכניסה לבית הספר. במקומן בא הציון. וכך, תלמיד שציונו במתמטיקה 90 הוא טוב מתלמיד שציונו 70.

מהמסמכים שהוגשו בתביעה, ופורסמו ב"הארץ" , עולה שיש ויכוח עובדתי בעניין "הבימה". התיאטרון טוען שחובותיו מסתכמים ב – 43 מיליון שקל בעוד שהחשבת שמינתה הממשלה מדווחת על 78 מיליון. כאילו שזה משנה משהו בתמונת המצב. התיאטרון הזה הוא בפועל חברה ממשלתית. נכון, פורמלית הוא לבטח בבעלות אחרת אבל לכולם ברור שהממשלה היא שעומדת מאחורי הברדק. ואת זה יודעים מ-"תכנית הבראה" שהממשלה מנפיקה לתיאטרון מדי כמה שנים.

יש באוניברסיטת תל אביב מכון לחקר הביטחון הלאומי. שם די מחשיד כתוצאה מהשימוש במילה "לאומי". במכון יש רכז "תכנית למאבק באלימות בחברה הערבית בישראל"(מה עם תכנית למאבק באלימות בחברה היהודית?). האיש, מיכאל מילשטיין כתב מאמר שכותרתו "המשטרה והחברה הערבית ניגשו למאבק משותף, ואסור להן להיכשל" שבא לעודד את ה"מבצע" (חגורה ירוקה?) לאיסוף נשק מערבים. 

סיכום המצב הנוכחי: על אף שהתחייב שבריטניה תפרוש מהאיחוד האירופי ב–31 לאוקטובר השנה, זה לא קרה. זה לא קרה כי המתחייב – ראש הממשלה בוריס ג'ונסון – ביקש מהאיחוד האירופי דחיה בפרישה. הבקשה נענתה בחיוב ולאחריה הוסכם בפרלמנט על בחירות כלליות בבריטניה.

בנימין נתניהו אמר פעם (*) כי הוא זוכר בילדותו את ה"כלניות" מסתובבים ברחובות ירושלים. ה"כלניות" אינן הפרח כבד התנועה אלא חיילי בריטניה עם כומתות אדומות ששיטרו כאן עד לתום המנדט ב 1948. סיפור חביב אלמלא העובדה שנתניהו לא נולד בטרם יצא אחרון ה"כלניות" את הארץ. הונאה? סתם טיפשות של רברבן? שקר והונאה הם חלק מהחיים. כל מצביעי נתניהו או שלא מכירים את הסיפור או שחושבים שמותר לו לשקר – "לא היה כלום....וגו'" למשל. פוליטיקאים הם שקרנים מדופלמים ואנחנו סולחים. אך איך תגיבו אם תפקידו בבנק 1000 שקל ולמחרת תמצאו כי בחשבון הבנק שלכם יש רק 600, מבלי שנעשתה פעולה אחת?

לפעמים ראוי לפקוח עיניים ולראות מה קורה מתחת לאף שלנו. זה מה שעשיתי השבוע כאשר טיילתי בצפון המדינה ולנגד עיני נפרש שטח ענק ובו חנו טנקים, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות משוריינים ושאר כלי מלחמה. אני מתאר לעצמי כי אלמלא טמנו מטוסי קרב עמוק באדמה, עיני היו רואות מטוסים במצב דומה – כולם מכוסים בבדי הסוואה. מה מעניין או חשוב בתופעה הזו?

אני מבקש לעשות לכן היכרות עם שירה גרינברג. היא הכלכלנית הראשית של משרד האוצר ומבחינה ספרותית היא הפורייה ביותר מבין בכירי הפקידים במשרד הזה – במדד הפירסומים לציבור.

זה לא קורה כל יום שלפוליטיקאי ישראלי יש הזדמנות לומר משהו על תוכן העניינים. כבר שנים, הודות לבנימין נתניהו וחבר מרעיו, שאין אצלנו דיון פוליטי של ממש. הכל נסוב על האיש, אישומיו, משפחתו ועניינים שכאלה שכמובן אינם זניחים אך בכל זאת יש כאן – פה ושם – איזה עניין פוליטי לענות בו. אבל זה קרה לבני גנץ בשבת האחרונה. הוא היה הנואם המרכזי באזכרה ליצחק רבין.

" אנו משלמים מס זה בידיעה שהוא לא צודק וסחטני.  ובכל זאת אנו מסתלקים עם כאב בלב  אם אנו חושבים שהיינו קמצנים " (מרק טוויין) במילים האלה נפתח מחקר משעשע על מי וכמה משלם טיפ. מתברר שהעניין הזה נטחן לא מעט בידי חוקרים. היו זמנים שבכמה מדינות בארה"ב המנהג נאסר. והיתה גם תנועה פוליטית נגד הטיפ שהגיעה לשיאה לפני כ – 100 שנה. אלא שהמנהג נפוץ. אני לא ראיתי מישהו שמבלה במסעדה ולא מעניק טיפ. היה מי שמנה 33 ענפים בהם "נהוג" לתת טיפ. ובקיצור: הטיפ כמרקחה. החוקרים העכשוויים נעזרו ב"מדגם" של 40 מיליון (!) תצפיות על נוסעים שהשתמשו בשרות המוניות של "אובר" במהלך קיץ 2017. הנה הממצאים העובדתיים העיקריים: א.    בממוצע ב- 16% מהנסיעות באובר ניתן טיפ. ב.     60% מהמשתמשים בשרות לא נותנים טיפ כלל. ג.     מבין אלה שכן נתנו טיפ רק 1% עשה כן בכל נסיעה. ד.     הטיפ הממוצע הוא 3$. אם לוקחים בחשבון גם את הנסיעות בהן לא שולם טיפ, הממוצע יורד לחצי דולר. ה.    הגורם העיקרי במתן הטיפ הוא תחושת הנוסע (הביקוש) ולא טיב הנ...