גדעון עשת

בסן פרנציסקו מתכננים חוק שיאפשר לבנות דירות ששטחן   20 מ"ר. התומכים מסבירים כי המהלך יאפשר להחזיר לעיר צעירים, בעיקר יחידים, ש"ברחו" עקב שכר הדירה הגבוה של דירות "רגילות". המתנגדים טוענים כי מדובר למעשה במעין חדרי מעצר – דיור לא הולם אפילו לאנשים במצוקה. ו-30 מ"ר זה בסדר? לא רק בסן פרנציסקו, גם בישראל מתלבטים מה לעשות עם מחירי הדירות. לקבלנים בישראל יש פתרון מן המוכן: שהממשלה תיתן, או תמכור, קרקע במחיר נמוך במיוחד. לשר השיכון, אריאל אטיאס, פתרון משלו: הוא יקצה קרקע רק תמורת הבטחה למחיר מקסימלי שווה לכל נפש חרדית. וכך, בעוד אטיאס דואג   בעיקר לבוחריו, הקבלנים דואגים בעיקר   לכיסם.

"מיכאלה ניסתה ביום חורפי אחד לקחת אותי ואת ליה למכולת לבושות בטרנינג. על חששותי שמא מישהי מבית הספר תראה אותי על מכנסיים,  השיבה שיבואו בטענות אליה אם הם רוצים ושלא יבלבלו את המוח. בסופו של דבר שפכתי על עצמי שוקו, ורגע לפני היציאה נשלחתי להחליף בגדים. לבשתי חצאית וחולצת טריקו וסווטשירט, ויצאתי מהבית רגועה". הקטע הזה לקוח מ"גחליליות", ספר שכתבה גילית חומסקי. הוא מתאר בפשטות, במין מובן-מאליו שכזה את עוללות הדת מנקודת מבטה של ילדה בכיתה א' בבית ספר של רשת בית יעקב החרדית. מול מיכאלה הלא-כבולה ניצב הסדר שהדת מעניקה למשרתיה. ביום הכיפורים הזה כשאנחנו מסתכלים סביבנו ומנסים להבין איך נפלנו לבור – סדר היא מילת המפתח.

  קשה לדעת מה מגוחך יותר: הבלי הדת או טיפשות הח"כ ביום שלישי בשבוע שעבר התקיים אירוע בעל חשיבות עולמית. לבטח חשיבות לאנושות הבועטת. וכמובן לאנושות הצופה בעובדי הייצור הבועטים. הקבוצה שבבעלות האימפריה שבשקיעה התחרתה מול הקבוצה של האימפריה ששקעה. האימפריה שבשקיעה היא אחת מנסיכויות המפרץ שהשקיעה מממונה בקבוצה האורחת. האימפריה ששקעה היא הפשיזם הספרדי שטיפח את קבוצת הכדורגל ריאל מדריד שהתחרתה באותו ערב כנגד מנצ'סטר סיטי.

הקנס שהטיל בנק  ישראל  על בנק המזרחי-טפחות לא ישיג את היעד בנק מזרחי– טפחות נחשב לבנק הרווחי ביותר, יחסית, בבנקאות ישראלית. הרווחיות הזו היא ההסבר של מנהלי הבנק לשכר הגבוה שמקבל המנכ"ל, אלי יונס, היו"ר, יעקב פרי ואחרים. השבוע הודיע בנק ישראל שמזרחי טפחות הוא בנק  עבריין, אך לא מצא קשר בין הניהול לעבירות. מוזר.

באנגליה מחפשים מחליף לנגיד הבנק המרכזי. מה הכישורים הדרושים? היו ימים שנגיד של בנק מרכזי היה מטיף נגד "הדפסת כסף". אז היו ימים.  כעת כולם בעד "הרחבה כמותית". מה ההבדל בין ההרחבה להדפסה? ובכן, אין למעשה הבדל,אלא בתרגיל, שג'ורג' אורוול היה מעניק בגינו פרס להטעיה לשונית.

עליית מחיר הדלק טובה ל"בטר פלייס" . כך כותרת ראיון שערך העיתון "גלובס" עם משה קפלנסקי מנכ"ל הזרוע הישראלית של התאגיד שמנסה לשווק מכונית חשמלית. קפלנסקי לא אמר את זה בדיוק, אבל עיתונות זה לא מה שהיה פעם. עקרונית יש הגיון בכותרת. ככל שהבנזין והסולר יקרים יותר כך המכונית החשמלית לכאורה,  מוצלחת יותר מבחינה כלכלית.  אלא שהדברים נראים כך רק בגלל מדיניות ממשלתית שמעדיפה את מתווך החשמל – "בטר פלייס" – על פני האינטרס הציבורי. לפני שהעניין יוסבר לא מיותר לעמוד על כמה מגבלות של המכונית שעד היום נמכרו ממנה 500 (!) בלבד.

אני לא מצליח  לזכור מתי היתה הפעם האחרונה  שתפסתי את עצמי מופתע  לטובה ממעשה של תאגיד ציבורי. אבל לפני כחודשיים זה קרה. ראיתי את מבצע ה  -   wifi של בזק ומאז אני מחכה  שמשרד התקשורת ירים את הכפפה. די ברור שבזק תיכשל בגלל "אפקט הפראייר" שרק הממשלה יכולה לבטל -  אבל כנראה שכחלון הוא לא באמת  מהכחלונים.

למי באמת מסייעות קצבאות ילדים כך זה בכל מקום. כשמגיע הרגע בו המגזר הציבורי צריך לעשות סדר בניהול הכספי שלו ומגיעים לצד ההוצאות – מתחילים לעסוק במספרים הגדולים. במקרה של ישראל מדובר בהוצאות לצבא ( I בטעות קוראים לזה ביטחון, ואין בהכרח קשר בין השניים), למנגנון הבייביסיטר (ובטעות קוראים לזה חינוך), לכבישים (ובטעות קוראים לזה תחבורה) ולקצבאות ילדים (שם מוטעה ומטעה כפי שיובהר להלן).

 בהתנגדות הנציג מגרמניה החליט הבנק המרכזי האירופי להקציב סכום בלתי מוגבל לרכישה של אגרות חוב שהנפיקו מדינות האיחוד – ובכך לחסל , לכאורה,   את משבר החובות שאיים לפרק את המטבע האירופי ואת האיחוד האירופי כולו.

על טעמו הקולינארי של שר האוצר ועל מה שמאכילים אותנו. הכירו את "הרווחים הכלואים" אתם הולכים למסעדה כדי לחגוג אירוע מיוחד. בעל המסעדה, בעצמו ובכבודו, ניגש אליכם ומודיע כי היום יש לבחירה שתי מנות: דרעק מבושל ודרעק בגריל.   במה אתם בוחרים? מצד אחד כל דבר בגריל נשמע יותר מוצלח מכל דבר מבושל במים. מצד שני, וזה הצד העיקרי, דרעק הוא דרעק אז אני קם והולך.

מה לעשות עם הסגירה האפשרית של ערוץ 10 ומעריב. ואיך כל זה קשור לשלדון אדלסון עתה משהושג פסק זמן, יש  לתת את הדעת לשאלה האם ראוי לתת סיוע ציבורי ל"ערוץ 10" הטלוויזיוני ואולי גם לעיתון "מעריב". פסק הזמן נוצר בשל שתי החלטות: האחת, החלטת הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה לא לעקל את כספי "ערוץ10 "  – החייב עשרות מיליונים לממשלה. ועדה ממשלתית, בהרכב מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הממונה על התקציבים והחשבת הכללית במשרד האוצר אמורה להמליץ על גורל הערוץ בתוך חודש וחצי. במקביל נתקבלה גם החלטה בתאגיד של נוחי דנקנר – בעל השליטה ב"מעריב" -  להעביר כמה מיליונים כדי להמשיך ולהפעיל את העיתון לפחות לפי שעה.

חוב לממשלה, מתברר, זה נכס. בעוד שחוב לחוסכים, מתברר, זה נאחס. ואיך ירון לונדון שהיה פעם סוציאל דמוקרט בגרוש הפך לקפיטליסט בדולר. מי שקרא, הקשיב או צפה בכלי התקשורת של סוף השבוע אמור היה להשתכנע שנוחי דנקנר, איש עסקים מהמפורסמים במדינה, הוא כישלון. תאגידים שבשליטתו דיווחו על הפסדים גדולים, ועל החשוב מביניהם הוצמדה "אזהרת עסק חי" (מכבסת המילים החשבונאית ל"עסק גוסס"). אלא שאיש עסקים נכשל הוא מי שהפסיד, ומכל הדיווחים לא ברור שדנקנר הפסיד משהו.