המאמר הזה אפשר
וייחשב כחוצפה. משהו לא תרבותי. לבטח אצל מבקרי הספרות. במאמר הזה אכתוב על ספר
שלא קראתי (למעט המבוא ואחרית דבר). בכדי להבין את העניין התמוה הזה אתחיל בלודוויג
פון פוירבך, פילוסוף גרמני שחי במאה ה–19. גם את פוירבך לא קראתי. אבל כן קראתי את
"תזות על פוירבך" שכתב קרל מרקס. בוויקיפדיה זוכה פוירבך לכבוד בזכות
המשפט Mensch ist was
er isst Derלאמור: האדם הוא מה שהוא אוכל. מרקס תקף את פוירבך על הגישה החומרנית
הזו להבנת האנושות. אנחנו הרבה יותר מהחומר ממנו אנחנו מורכבים. במשפט הסיום הוא
כתב: "הפילוסופים פירשו את העולם. עתה העת לשנותו".
הספר "מסע
האנושות"(*) מנסה, ואולי אף מצליח, להסביר איך האנושות הגיעה לאן שהגיעה. במשך
מיליוני שנים האנושות התקיימה בעוני. רמת החיים הממוצעת בקושי השתנתה. ואז, אי שם
לפני 200 שנה, החלה תפנית ענקית ולא צפויה. רמת החיים הממוצעת עלתה פלאים. תחילה
באירופה, באוסטרליה ובארה"ב ואחר כך – הרבה אחר כך – באסיה ובאפריקה.
מלתוס פיספס
תומאס מלתוס
הסביר מדוע עד לפני 200 שנה היינו בפריזר. הוא כתב כי כל שיפור טכנולוגי שהומצא או
נמצא הביא לעליה ברמת החיים, אך זו קוזזה במהירות על ידי גידול בילודה שהחזירה את
רמת החיים למה שהיתה קודם לכן, וכך יהיה תמיד. מלתוס עשה את הטעות הכל כך נפוצה עד
היום בקרב כלכלנים: הוא גזר את העתיד מתוך העבר וטען כי לנצח האנושות תישאר ענייה.
עוד בימיו התזה הופרכה.
מחברי הספר
"חורשים" את ההיסטוריה האנושית ומנסים להסביר מדוע מיליוני שנים חיינו
בזבל (תעלומה אחת) ולפני 200 שנה הסבתות רבה שלנו שינו את מהלך ההיסטוריה (תעלומה
שנייה). מכיוון שלא קראתי אני אפילו לא מסוגל לכתוב ספוילר על התזה.
30 שנות פיספוס
למה לא קראתי?
בגלל המשפט הנהדר, לטעמי, של מרקס על פוירבך. אני מעריך שאם הספר היה יוצא לאור
לפני 30 שנה לא רק שהוא היה להיט שקורע את הצורה ליובל נוח הררי. אני הייתי קורא.
לפני כ 30 שנה קראתי מאמר יוצא דופן שכתב גלאור. במאמר ההוא ניסח גלאור את עיקרי
משנתו הכלכלית-היסטורית שעתהגדלה ומשתרעת על 275 עמודים. המאמר דאז היה כל כך נועז
ומקורי שחששתי לכתוב עליו. עשיתי תרגיל לא הוגן. מחקתי את שמו של גלאור ושלחתי את
המאמר לפרופסור מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. סיפרתי לו שזו עבודה
סמינריונית של סטודנט ואני מבקש את חוות דעתו. הפרופסור לא התבלבל. לבקשתי הוא סרב
והסתפק במשפט הבא: או שהכותב יקבל פרס נובל או שהנייר עליו הוא כתב ימוחזר לקרטון
לאריזת ביצים.
פרס נובל טרם
הוענק לגלאור. מצד שני, יש לקוות שספרו מודפס על נייר ממוחזר. עתה להסבר האנושי
מדוע לא קראתי.
יש התחלה - אין כיוון
מסע (ובאנגלית journey) זה משהו שמתחיל, נע ויש
לו כיוון. מלפני 200 שנה ועד לפני כ – 30 שנה למסע האנושי היה כיוון לפחות במובן
אליו מתכוון גלאור: צמיחה כלכלית וגידול ברמת החיים. או אז נפל דבר. פה ושם צצו כל
מיני חוקרים שטענו שאנחנו – האנושות - מקלקלת. זה התחיל עם החור באוזון והתעצם עם
שריפת דלק פחמני, ועתה בהתחממות הגלובלית ובסכנה – כנראה ממשית אבל אולי, אולי
מופרכת – לקיום כדור הארץ כפי שאנחנו מכירים אותו. אם יש נושא כלכלי-פוליטי רב
עוצמה ואקטואלי – זה הנושא.
על כן, כאשר
פתחתי את הספר וקראתי את המבוא הנקרא שתי תעלומות, דיפדפתי מייד לסוף הספר לאחרית
דבר. ומשם – לאינדכס. חיפשתי אקולוגיה. חיפשתי אוזון, חיפשתי התחממות. חיפשתי כדור
הארץ. חיפשתי מפלס מי הים, חיפשתי יערות הגשם, חיפשתי קרחונים נמסים. כל אלה –
יוק. אבל כימשון תפוחי אדמה חי וקיים.
הבנתי שהספר
אולי מתחיל כמסע אבל לא מגיע לשום מקום. "ספר זה אינו הסוף" כותבים
המחברים. והרי מרקס – בחוכמה – אמר ש"הגיע הזמן לשנותו". כלומר להסתכל
קדימה ולנסות להבין האם האנושות שהתפתחה כל כך יפה (נניח) ב – 200 השנה האחרונות
הולכת להרוס את מה שיצרה, או שתשנה דרכיה.
אבל הספר מסתכל רק לאחור.
לכן לא קראתי.
(*) עודד גלאור ואורי כץ: "מסע האנושות מפץ
הציוויליזציות הגדול" בהוצאת כנרת, זמורה, דביר 2020.
