גדעון עשת

  האם המחיר המוסכם – אותם 44 מיליארד דולר – לעיסקה שבה קנה אלון מאסק את טוויטר הוא ראוי? זאת, יאמר כל כלכלן המכבד את תלמודו, שאלה מטופשת. מאחורי המחיר אין מוסר. ואם אין מוסר אז אין פשר למילה "ראוי". מחיר שנקבע ברצון בין קונה ומוכר אינו עניין לשיקול מוסרי, ערכי.

  היו ימים שבהם הזעם הפוליטי והתקשורתי בתחום הכלכלה הופנה כלפי "פקידי האוצר". הם אלה שהגו כל מיני "תכניות כלכליות" שלרוב הוגדרו כ"גזירות כלכליות" בכלי התקשורת הפופולריים. אותם ימים חלפו ככל שהתארך שלטונו של בנימין נתניהו. בעשור האחרון קול הרשעים דמם. היה ברור לכל שנתניהו הוא המלך והפקידים הם, לכל היותר, סריסים נטולי ראש ומילה.

  התשובה לשאלה שבכותרת תלוייה   לא מעט ב"פונקציית התועלת" של כל אחד מאיתנו. כן, קראתם נכון, לכל אחד מאיתנו יש כזו פונקציה. ואולי כמה גנים שטרם אותרו בגנום האנושי אחראים על הפונקציה הזו. היא שעומדת – יחד עם כסף וזמן - ביסוד ההחלטה כמה עגבניות נקנה השבוע וגם כמה ילדים יהיו לנו. עגבניות וילדים הם "מוצרים" שאמורים להביא לנו תועלת. על פתרון השאלה שלעיל זכה גרי בקר לשורה של פרסים בכלכלה לרבות פרס נובל. מאז אין נושא משפחתי שאינו נדון ונחקר בקרב כלכלנים.

  יולי נובק המנכ"לית לשעבר של "שוברים שתיקה" – אירגון שליקט ופירסם עדויות של חיילים על מעללי הצבא בשטחים שנכבשו במלחמת 1967 – פירסמה ספר "מי את בכלל" שבו מתוארת המהפכה הפוליטית שעברה. בתמצית: אין שמאל ציוני. בועז גרפינקל כתב ביקורת על הספר באתר "המקום החם בגיהנום" ובו הסביר את הטעות של נובק. הסיכום שלי את הביקורת שלו: יש שמאל ציוני.

  השבוע הקשבתי להרצאה על אמת ושקר. הנה סיכום שלי של דברי אירי ריקין . אנחנו, כמעט כולנו, אומרים על עצמנו שאנחנו דוברי אמת. במקביל אנחנו מתעבים שקרנים. בפועל כולנו, כולם, משקרים רוב הזמן. ברוב השקרים שלנו אנחנו לא מתכוונים לשקר ולכן מילות השקר גם לא מתוייגות אצלנו כשקר. לשקר יש יחסי ציבור גרועים ויחסי אנוש מעולים.

  לא מכבר ראיתי מחקר כלכלי שנושאו יחסי אבות ובנות. מה לנושא הזה ולעולם הכלכלה? הכלכלנים חשדו שיש הבדלים בין יחסם של אבות לבנים ויחסם לבנות. בהעדר מדד ישיר ומבוסס לאהבה, בדקו החוקרים מי מקבל מתנה גדולה יותר: הבת או הבן? מתברר כי אמהות נוטות שלא להפלות בין הילדים. אבות לעומת זאת מעניקים לבנים מתנות גדולות יותר מאשר לבנות. לפחות זה הממצא באוגנדה.

  הלך העיתונאי אצל שלושה ותהה מה דעתם על תקציב דו שנתי. השלושה הם כלכלנים מדופלמים ואפילו מורי הוראה עם נסיון מעשי במגזר הציבורי. כל אחד מהם עיקם את האף למשמע השאלה. הרי ברור שמה שעומד מאחורי הרעיון הזה – שבוצע כבר כמה פעמים – הוא לייצר מחסום פוליטי להחלפת הממשלה/בחירות חדשות לכנסת. ואם זו פוליטיקה, ואם אני כלכלן מקצועי ונטול מפלגתיות – בוודאי שאני נגד הייצור הזה.

  לפני כמה ימים נהרגו שלושה תושבי ג'נין שבפלסטין ושוטר ישראלי נפצע. השלושה נחשדו כמתכנני פיגוע והשוטר היה חלק מהצוות שטיפל בהם. לכשיבריא אני מקווה שאחד מכלי התקשורת, שמיהרו   לזירת "הפשע" ודיקלמו את הגירסה של הממשלה, יראיין את השוטר על ביקור קודם שעשה בג'נין שבו סייע לאחות לחסן משפחה שאל ביתה התפרץ. סליחה, יאמר הקורא הפטריוט, מה הקשר?

  ידידי י' ובן זוגו חסכו כל שנות עבודתם עד שפוטרו מטעמי גיל (החוק הישראלי מתיר לפטר עובדים בגיל 67 ללא הנמקה. בצביעות קוראים לזה פרישה). חסכונותיהם, כולם בקופות גמל וקרנות השתלמות, הסתכמו במיליון שקל. נוהג היה להם לעת חיסכון: מדי שנה הם היו פונים לכל מנהלי קופות הגמל, מציעים להם לנהל את החיסכון שלהם ומבקשים הצעה על המחיר המבוקש לדמי ניהול. בשלושים השנה האחרונות הם שילמו 0.25% -בהשוואה ל – 0.7% שנגבים למשל אצל אלטשולר שחם. הם דחו כל הצעה של יועצים פיננסים שהסבירו להם שצריך להשוות "תשואה נטו" ולא רכיב אחד – דמי ניהול – בלבד. לדעתם הייעוץ הוא הימור ורק נועד לסחוט כסף.