גדעון עשת

הבה נעשה את התרגיל הדמיוני הבא: נחזור 10 שנים לאחור. יזם צעיר ומצליח, אראל מרגלית שמו, מנפיק בבורסה אגרות חוב של תאגיד ביטנוד. התאגיד מתכוון להנפיק "מטבע" שכל מי שרוצה יוכל לקנות ולמכור. המטבע לא יהיה פיסי אלא מעין תכנית חסכון שמחירה ייקבע בהתאם למסחר בשוק. התאגיד מבטיח גם  כי כמות ה"מטבעות" תגדל בשיעור קבוע וזעיר – ללא תלות במצב הכלכלי, בבנקים, בממשלה. מי שקונה "מטבע" יצטרך לשלם גם אגורה מכל שקל – כסף שייועד להחזר החוב ולתפעול המערכת. הייתם קונים את אגרות החוב האלה?

"מינואר 2016, יהיה כל תושב מחויב לרשום במרשם האוכלוסין כתובת דואר אלקטרוני לצד הכתובת הפיסית. מאותו יום כל אדם ועסק יוכלו לשלוח מכתבים בדוא"ל. ממנכ"ל קרן הפנסיה דרך שר האוצר וכלה בכל תושב מן השורה. " כך נפתח מאמר שהתפרסם כאן לפני תשעה חודשים שעניינו דואר ישראל. קורא שהתקשה בהבנת הבדיחה התעניין מדוע טרם קיבל פניה מהממשלה לקבוע את שמו וכתובתו האלקטרונים. תכנית כזו, הגיונית ככל שהיא נראית, היא מהפכנית מדי עבור הממשלה השמרנית שלנו. זו מעדיפה להתבוסס בבוץ שקי המכתבים, דואר ישראל, 1,500 עובדים, "גמישות ניהולית", "שכר שעולה יותר מההכנסות" ושאר הבלים כלכליים וניהוליים שבהם עמוסה התקשורת בימים אלה – ימים שבהם מתרבות שביתות ההזדהות עם עובדי דואר ישראל.

נ"ב מועסק באירגון גדול ולא פעם נדרש לכתוב "הודעה לתקשורת". כבר כמה שנים שהוא מתלונן על שהתקשורת ממעטת לפרסם את ההודעות שהוא כותב. "מה לעשות" שאל את המומחה. "טחורים" היתה התשובה. תכניס את המילה טחורים ל"הודעה" ותראה איך התקשורת מלקקת את הסיפור מכל אבריו. אין כמו פרובוקציה להעביר ידיעה חסרת חשיבות מ"סל המיחזור" לכותרת הראשית.

שני טייסים לשעבר באל על הגישו תביעה נגד חברת התעופה על כי בהגיעם לגיל 65 הורעו תנאי עבודתם: הם קורקעו והועברו לתפקידים שבהם השכר נמוך יותר. מגיל 65 ועד גיל 67 הועסקו בתפקידים הזוטרים יותר. ובהגיעם לגיל 67 עזבו את העבודה. מהתביעה אפשר ללמוד כי אלמלא הרעה אל על את שכרם ותנאי עבודתם של השניים – לא היתה עילה לתביעה. התביעה מתבססת על כך שההרעה החלה בדיוק בגיל 65 ולכן נגועה באפליה על רקע גיל – עניין שלדעת התובעים אסור על פי חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק. יש להניח כי אל על תציג את חוזה העבודה של הטייסים שבו סעיף המאפשר קירקוע מטעמי גיל. נחיה ונראה.

חוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי לעובד מגיעה חופשה רצופה של 36 שעות בסוף שבוע שבו מותר להעסיק אדם 8 שעות ביום ולא יותר מ – 45 שעות בשבוע. מה לגבי  שעות העבודה המותרות לחמור? כלב?  הרי אלה חיות מבוייתות שהאדם מטפח.  אבל על עניינים אלה המחוקק נאלם דום. מה שלא כן לגבי שעות העבודה של מניה או אגרת חוב. אלה, כידוע, יצורים בעלי הון. להון החיים קשים במיוחד. ולכן הממשלה מגבילה את שעות העבודה של ההון. שלא יתעייף חלילה.

היו ימים שבהם מדד המחירים לצרכן תפס כותרות. יום לפני פירסומו עסקה התקשורת בהערכות על מה צפוי. הנושא היה כל כך בוער שאפילו טעויות חוזרות ונשנות בהערכות לא עצרו את התיאבון לעסוק במדד. לפני כעשור האינפלציה גוועה ומדד המחירים לצרכן הפך לנושא זניח. היום הוא זוכה לאיזכור דל בעיתונים ולדממה בטלוויזיה. וזו טעות גדולה.

בראיון ל"כלכליסט" אמר פרופ' חיים בן שחר (חב"ש) כי הכלכלה לא תוכל לספק מענה לאיום הביטחוני. הוא הסביר כי הצרכים הביטחוניים גדולים כל כך – העוצמה של חיזבאללה, חמאס וגורמים נוספים גדולה בהרבה ממה שחושבים – עד כי הכלכלה תתקשה לעמוד בנטל. לכן, סבור הפרופסור לכלכלה, שהמוצא מהסבך מצוי בזירה הפוליטית: צריך הסדר עם השכנים. כמה לא מפתיע .

עכשיו, כמנהג הילדים ואולי בלחץ ההורים, הם השלימו והתחייבו פומבית "להתנהג יפה"... השלום המיוחל בא בעקבות  מחלוקת "חריפה" בין האוצר לבנק ישראל- גם באשר לגודלו של הגירעון התקציבי הראוי וגם בענייני מיסוי. לפיד, מומחה ידוע, סבור שפלוג, סתם כלכלנית, לא מבינה. הוא לעומת זאת, מבין גדול. היו מומחים שונים שאף טענו כי המחלוקת הזו תקדימית. מוצע לקוראים לא להתרשם. הן יאיר לפיד והן קרנית פלוג מחזיקים בעמדות המסורתיות של כל קודמיהם. מעולם לא ניתפס שר אוצר שהציע גירעון קטן יותר מזה שהציע נגיד בנק ישראל. ואם נחזור לימי סטנלי פישר בבנק ישראל הוא, כמו פלוג, הציע עוד מסים – יותר ממה שרצה להטיל שר האוצר המכהן. היו דברים מעולם והצמד לפיד-פלוג לא מחדש דבר. בעצם הוויכוח ביניהם הוא כמותי ולא עקרוני. לפיד סבור שהגירעון בתקציב צריך להיות 35 מיליארד שקל ואילו פלוג נוקבת במספר 30 מיליארד שקל. פלוג גם חושבת שאם מחשבים נכון, אז הגרעון שלפיד מוביל אליו הוא בעצם  40 מיליארד שקל. זה "חריף"? זה קשקוש.  לפיד ופלוג דומים. שניהם רוצים להגדיל את החוב הציבורי. איש מהם לא מציע ל...

כשחזר י"ב מטיול באיסלנד הוא היה מלא שבחים לקרחונים, לקרקע הלא יציבה, למים הכחולים ולגייזרים. אך הדובדבן  שבטיול היתה ברכה חדשה שבה קידם את חבריו: "לכו לגיהנום". כידוע ליהודים (ולכל המונותאיסטים הלא ממש נבונים) בעולם הבא יש שני מדורים: גן עדן וגיהנום. אחד התענוגות לצדיקים שיגיעו לגן העדן, כך כותבים "חכמינו",  הוא שניצל לוויתן. י"ב ביקש לבדוק את בשר הלוויתן שעליו ממליצים  חז"לי היהודים. במסעדה באיסלנד הוא קיבל גועל נפש ומאז ממליץ לשומעיו ללכת לגיהנום. מטעמי קולינריה.