גדעון עשת

השבוע למדתי מושג חדש. המילה זומבי בהקשר ציבורי. בהקשר הפרטי המילה מתארת אדם לא מתפקד. כמעט גוויה אבל בכל זאת נע מעט. ובכל מקרה נטול איכפתיות, מצפון ושכל. מתברר שלמונח הזה יש שימוש בתחום הכלכלה: יש אשראי זומבי ובנקים זומבים וגם עסקים זומבים – כלומר יצורים כלכליים בתת תיפקוד. לענייננו השבוע המוקד הוא בזומבי הכספי – כלומר כסף שאמנם קיים אבל מתנהג כמו זומבי.

האם צריך להטיל מכס על יבוא חמאה? לכאורה זו שאלה כלכלית משמימה. מכאן גם מובן מדוע העניין נדחק למדורי הכלכלה בתקשורת. אלא שמאחורי החמאה והמס מסתתר עולם – אותו, איך לא, הכלכלנים והפוליטיקאים שעסקו בחמאה הסתירו. לשאלה הזו יש שלוש תשובות: הפשוטה(*), הנכונה והמטומטמת.

חבר שלי נהג להרצות מדי שבוע לקבוצה של נשים דתיות בנושאים שעל סדר היום. באותם ימים עסקו רבים בשאלה האם בנימין נתניהו משקר. לפיכך עלה נושא השקר והמרצה פתח את דבריו בשאלה: האם אתן משקרות? כצפוי, 80% מהמשתתפות ממש נעלבו מהשאלה והצביעו שהן לא משקרות. השאר נמנעו מהצבעה, אולי כי לא נעים.

אופס! היו מי שאמרו עת התברר כי מורה וסייעת נדבקו בקורונה והביאו לצד השבתן גם לסגר על התלמידים. כצפוי החל הרחש סביב ה"גל שני". אלא שברחש הזה אין לזלזל כי הוא ביסוד המחלוקת באשר למדיניות הרצוייה לעת "סיום" המגיפה: חזרה למה שהיה קודם או לא? זה, אם כן, שם המשחק.

אירי ריקין הוא מרצה פופולרי בענייני פילוסופיה, טבע האדם ומיטב הוגי עולם בתחומי המחשבה והאומנות. הרצאה שהכין בימי קורונה אלו למען עובדי מולך הזום עסקה בטבע האדם. איזה מין יצורים אנחנו? המוקד של הדיון היה ביחס שבני אדם נותנים לסובב אותם ובעיקר לטבע. מותר האדם מן האמבה והסוס הוא בכך שהם חיים בשלום עם הטבע, ואילו בני האדם מנסים לכופף את הטבע לרצונם. לרוב רצונם חורג בהרבה מצרכיהם. אנחנו, אם הבנתי את ריקין, ממש לא רציונלים.

עכשיו כאשר ישראל עוברת לפתיחה מהירה (מדי?) של עסקים ופעילות ציבורית, גוברת הדעה שמקצת העסקים שנסגרו לעת קורונה לא יחזרו לפעילות בתום ההגבלות. הנזק שספגו נראה בלתי הפיך. אם ההשערה הזו נכונה מתבקשות שתי תוצאות אפשרויות: הראשונה, גידול באבטלה בהשוואה לתקופה שלפני הסגר. השנייה, עליית מחירים כתוצאה מכך שמספר העסקים יצטמצם, התחרות תפחת ומי שישרוד – יעלה את המחיר.

אחרי שתחילה הכחיש קיומו של הנגיף למשפחת קורונה עבר נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להאשמה כי הנגיף לא יצא מישבנו של עטלף או מפיו של חמור שנשחט אלא מ"מעבדה". לאמור כי בחבל ווהאן שבסין יש מעבדה ממשלתית שמייצרת נגיפים ואחד או כמה מהם או שברחו מהמעבדה לרעות בריאותיהם של בני אדם או, וזה בהחלט אפשרי, שראשי סין רצו לבדוק את עוצמת הנגיף ועשו ניסוי בבני עמם – בזדון. העובדה שהמעבדה נמצאת בניהול ובמימון ארגון אמריקאי לא נמצאה ראויה לאיזכור. בימים האחרונים גם האפידמיולוג הראשי של שבדיה הציע לבדוק את העניין בעוד ראש ממשלת אוסטרליה מעדיף את גירסת העטלף.

אחד החוקים היותר מעצבנים במקומותינו הוא זה המאפשר למעסיק "להוציא עובדים לפנסיה", כלומר לפטר עובד שהגיע למה שקרוי בחוק גיל פרישה (62 לנשים ו – 67 לגברים). ניסיון של כמה פרופסורים לתקוף את החוקתיות של החוק כשלו כאשר בית המשפט העליון פסק שהמעסיק חייב – בטרם פיטורין – רק בשימוע. אפילו מפלגת העבודה לא טרחה בעניין הזה בטרם נכנסה לחיקו של הביב.

יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, קריסטלינה גיאורגייבה, המליצה למדינות הנמצאות בשלבי יציאה מהעוצר הכללי לבחור "מסלול ירוק" כלומר שורת מהלכים שייטיבו עם האקולוגיה. להמלצה הזו יש זווית אקטואלית הן לישראל ולעוד כמה מדינות המודאגות ממצבן של חברות התעופה.