גדעון עשת

  הנה ידיעה בלעדית שהגיעה לשולחן המערכת: רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מתכוונת לבטל את הפטור שיש לרשויות ציבוריות מדמי חכירה לקרקע ולפיכך הן יידרשו, מינואר 2027, לשלם דמי חכירה על הכבישים, עמודי החשמל ומכלי אשפה. דמי החכירה על קילומטר כביש יהיו 2,000 שקל לשנה לקילומטר. דמי החכירה על עמוד חשמל ומכל אשפה יהיו 300 שקל לעמוד. ההכנסות הצפויות – 32 מיליארד שקל לשנה – יועברו על פי חוק לקופות הממשלה והקק"ל.

" למעט חריגים ספורים [...] כלכלנים העוסקים בהשפעתן של מוגבלויות על הפסדים כלכליים לא נתנו את דעתם להפסדים שמחוץ לשוק העבודה; איש מהם לא ערך ניתוח אמפירי או ניסה להגדיר ולמדוד הפסדים אלה [..]. הזנחה זו קיימת זה למעלה מ-2,000 שנה (אם כי בספרות הרבנית הוכר קיומם של הפסדים הנובעים מכאב וסבל)". כך נפתח מחקר שכתב הכלכלן דניאל המרמש, המנסה לתקן עוול בן 2,000 שנה במקצוע הכלכלה שבהן הוזנח חקר הנזק שנגרם כתוצאה מכאבי ראש, בטן והציפורן ברגל. תו נכה כמי שסובל מפיק ברכיים ביקשתי לבדוק מידע על עלות נזקי הפיק. כמובן, ללא הצלחה. לפיכך פניתי לבינה המלאכותית כדי ללמוד על ממדי הנכות בישראל בעשור האחרון. המידע המפורט ביותר נוגע למספר מקבלי תו נכה, זה המזכה במקום חניה בלעדי לרכב ליד הבית. כאן התגלה ממצא מעניין. השורה התחתונה: בין השנים 2012 ל-2025 גדלה אוכלוסיית ישראל ב־19% ואילו מספר הנכים בעלי רישיון נהיגה גדל ב־134%. בראשית התקופה הנפיק משרד התחבורה כ־20,000 תווים חדשים מדי שנה ובשנה שעברה מספרם הגיע ל־64,000. הישג מדהים לממשלות הליכוד בקצב צמיחה נכותית. נחזור רגע לפיק. הרופא המליץ על...

  תחילה לתמצית ידיעה שהתפרסמה בעיתון : דיירי שני בניינים בתל אביב הגישו בקשה להיתר בניה, הכוללת הרחבה ותוספת של דירות במסגרת תמ"א 38, כלומר בפטור מהיטל השבחה. העיריה אישרה את התכנית, למעט הכניסה והיציאה מחניון המכוניות הפרטיות בנימוק כי במיקום המוצע אמורה להיות תחנת אוטובוס. או אז החלה הקטטה.

  רשות המסים מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר שיעור מס קניה שיוטל על מכונית חשמלית החל מינואר 2026. שיעור המס הנוכחי הוא 45% ומומחי הרשות סבורים שיש כאן סבסוד ולפיכך ראוי להעלות את המס ל-52%, עם זאת הם מודים שגם בשיעור החדש יש סבסוד. בצר להם הם פונים לציבור   שיסייע בקביעת המס. איך זה שהטלת מס, ובמיוחד העלאת שיעור מס, מהווה סבסוד?

  במדינת יודומאניה, אי שם על חופי הים התיכון, התנהלה קטטה פוליטית חריפה. כרגיל במדינה ההיא הקטטה היתה על עניין שולי יחסית, כפי שהיתה קטטה בעניין הקמת ועדת חקירה כ־60 שנה לפני כן, כדי לפסוק האם מבצעי החבלה שהפעילה הממשלה כעשור קודם לכן במדינה שכנה היו חוקיים.

  קושייה בכלכלה גיאוגרפית: מהו המקום בישראל שאם ייצרו בו חשמל, החשמל יהיה הכי זול והכי פחות מזהם את האוויר. רמז: ממשלת ישראל, ליתר דיוק ממשלות ישראל, טרם גילו את המקום.

  האם תשלום של חמישה שקלים וחצי עבור נסיעה עירונית באוטובוס וברכבת קלה הוא המחיר הנכון? עד לפני 120 שנה היו כלכלנים שחשבו שיש דרך לבדוק אם מחיר של מוצר או שרות הוא נכון. ההסברים היו מפולפלים למדי ובמאה ה־20 נזנחו לטובת הממצא שמחיר נכון הוא זה שנקבע בשוק תחרותי בין הביקוש להצע. לכאורה תשובה חביבה שפטרה את הנשאל מהצורך לנבור במרכיבים העלומים של הביקוש (תשובה לכלכלנים בכיתה א': "לכל אדם יש במוח   עקומת תועלת קעורה") או בעלויות ובמרווחים של היצרנים. אלא שמהר מאוד התברר כי יש מוצרים ושירותים שהם בידי מונופול או קבוצה קטנה של יצרנים ויש מוצרים ושירותים שנצרכים במשותף כמו חינוך, צבא ומשטרה. הפקק  הכי מסובך זו תחבורה יבשתית. בין השעות 0700-0930 ו־1530-2000 יש יותר כבישים פקוקים מכבישים זורמים. כך נולד הכלל המוכר לעוסקים בתחום: כל כביש חדש שנועד לצמצם בפיקוק – יתפוקק בתוך שנה. חמישה חוקרים חברו לחפש פתרון וזה שנמצא הופעל בסימולציה על העיר שיקגו. היום קל לאתר מכוניות נעות באמצעות מעקב אחרי הטלפונים הניידים. לזה נוסף מידע על תנועת נוסעים באוטובוסים וברכבות ובשיקגו, מתברר, גם ע...

  עד לפני כשנה בחצר הבניין שבו אני מתגורר הציבה העירייה שני פחי אשפה: הכתום עבור "אריזות" (זה מה שכתוב עליו) והירוק עבור כל השאר. או אז נלקח המיכל הכתום והאריזות הלכו בדרך הזבל הכללי. כאשר כמעט בכל מקום הממשל ממליץ להפריד פסולת בחרה עיריית ירושלים – שלא נלאית מלהדביק פרסומות המפארות את ראש העיריה על פועלו החינוכי – במהלך ההפוך.

  בידיעה נמסר כי נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, קיבל אישור ממשרד התחבורה לנסוע במכונית השרד שהוא מקבל בנתיב תחבורה ציבורית (נת"צ). בבנק ישראל הסבירו שהנגיד מאוים. קבלת האישור מותנית באישור משטרה, וזה ניתן בגלל האיומים.

  הידיעה המעניינת ביותר שקראתי השבוע היא "מפגינים ברהט נעצרו, אף שקיבלו אישור להקים אוהל מחאה". מה שמעניין בידיעה הזו הוא מה שנשמט מהכותרת. ומה שנשמט מהכותרת הוא שאוהל המחאה הוקם בידי תושבי רהט המפגינים נגד הקצאת כ־300 מגרשים בעיר עבור תושבי אל־זרנוג, שהוא כפר "לא מוכר". עורך "הארץ" בחר לברור מהפרשה הזו את העניין המשטרתי ולא את העניין המהותי. זה מלמד עד כמה גם העיתון הליברלי מנותק ממדיניות הקרקע וההתיישבות בישראל. כי מה שצמח ברהט נבט לראשונה אלפי שנה קודם לכן.

כאשר מסתכלים על חבורת אנשי המקצוע שעיסוקם דיור אפשר למצוא שתי קבוצות עיקריות בכל הנוגע למחירי הדירות שעלו בשנה האחרונה בכ – 16%. יש את אלה שבדעה שההתייקרות נובעת מצד הביקוש. כאשר הריבית היא נמוכה, הדירות, כמו המניות ואגרות החוב, הם נכס מבוקש למי שכל תכנית חסכון תשאיר לו סכום דומה לזה שהפקיד. לפיכך אין ברירה אלא לטפל בביקוש, וכרגיל מציעים לעשות זאת באמצעות מס רכישה בשיעור גבוה.

  כאשר התחלתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות" הסביר לי העורך, דב יודקובסקי, כי מאמרים זה דבר נחמד, בתנאי שהם קצרים, אבל העיקר זו הכותרת בעמודי החדשות. כך נמדד עוצמתו של סיפור. כך נמדד עיתון. מאז אותם ימים תורת הכותרות נלמדה בכל כלי התקשורת, ובלא מעט פעמים הדרך לכותרת טובה עוברת דרך הריגוש, ההטעיה והדעה. יש שיאמרו תחפושת לשקר. מבין כלי התקשורת בישראל "הארץ" הוא הטוב שבהם. האם גם שם נפלו קורבן? הנה כמה דוגמאות.

  כמובן שצריך. עובדה: ברוב הערים הגדולות בעולם יש מטרו. רק פה אין. אז צריך ודחוף כי אנחנו בפיגור. הנה סיכמתי בפחות מ 20 מילה את עמדת בנק ישראל , היועץ הכלכלי לממשלה, על השקעה הנאמדת עתה ב 150 מיליארד שקל ומהיכרות עם תחזיות של פרוייקטים – מינימום 300 מיליארד שקל. יש בישראל כ 3 מיליון משקי בית. כל משפחה מתבקשת להפקיד בקופת האוצר – במזומן או בקו אשראי -   בין 50 למאה אלף שקל כדי שבגוש דן יקברו מטרו.

  נניח שאת/ה יו"ר תאגיד תנובה או שטראוס. המשרד שלך הוא בשפיים ומנכ"ל הבנק מבקש להיפגש בתל אביב. יש לך שתי אופציות נסיעה. בראשונה, את מבקשת מהנהג של האאודי הצמודה להסיע אותך. בשנייה, המזכיר/ה שלך מזמין/ה מונית. מה עדיף? מדד העדיפות הוא זמן הנסיעה. והתשובה היא המונית ומסיבה פשוטה: היא יכולה לנוע על נתיב התחבורה הציבורית (נת"צ).

שתי ידיעות שהתפרסמו לאחרונה שופכות אור על התשובה לשאלה הבאה: האם ישראל תעמוד ביעדי ייצור אנרגיה נקייה (שלא משריפת דלק) כפי שהתחייבה לאו"ם? בידיעה הראשונה מתוארים ההליכים הבירוקרטיים שעל יזם של אנרגיה נקייה לעבור בטרם יוכל להקים מתקן לייצור חשמל. בקצרה: רוב הקרקע של המדינה מנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל. זו פועלת כמונופול לכל דבר ועניין. ולענייננו היא מבקשת להביא למירב את המחיר שהיא תקבל עבור שימוש בקרקע הציבורית שאותה היא מנהלת. חלק מזה מעוגן בחוק: למשל חוק חובת מכרזים. אולם הידיעה מספרת שהרשות הזו מרבה בשטיקים נוספים, הנמשכים שנים, כדי להעצים ולהעמיק את קופתה.

  בישראל מוכרת התופעה שבה הימין תוקף את בית המשפט בטענה שהוא פוסק נגד שלטון הרוב. הרוב, טוענים גדי טאוב וחבריו, קובע. אני תוהה מה היו אומרים אם הרוב בדרום אפריקה היה קובע שעל הלבנים להיות משוללי זכויות ל – 100 השנים הקרובות. איך יודעים מה הרוב רוצה? כרגיל לא יודעים. כי אצלנו, שלא כמו בשוויץ ובארצות הברית, אין משאלי עם בשאלות ספציפיות. כאשר הימין הישראלי מדבר בשם הרוב הוא מדבר על רוב המצביעים או רוב חברי הכנסת. וזו הטעייה שנבלות בבסיסה.

  יש מי שנהנים מקרבות ג'ודו. יש הנהנים מאגרוף. ויש מי שנהנה מקרבות תרנגולים, בעיקר כי אחרי פחות מדקה רואים בהם דם. לאחרונה התקוטטו מעל גבי "הארץ" עומר מואב בכרבולת כחולה ו אמיר ברנע בכרבולת ורודה. שניהם פרופסורים. מואב – בכלכלה. ברנע – במימון.

  סתיו שפיר, חברת כנסת לשעבר ממפלגת העבודה, הציעה הצעה יוצאת מהכלל: תחבורה ציבורית בחינם. במאמר שכתבה ב"הארץ" היא מראה שיש כדאיות כלכלית לרעיון. תחשיבים כלכליים הם כחומר בידי היוצר. תגידי לי מה את חושבת – ואמצא תחשיב שיראה שאת צודקת. ההסבר העיקרי לתועלת שבחינם היא במשפט הבא: "כל מכונית (פרטית – ג.ע.) שתחסך מהגודש בכבישים תייצר רווח...". זה הסבר מדוייק אך אליה וקוץ בה: שפיר שכחה להסביר איך מקטינים את מספר המכוניות הפרטיות, למעט הצעתה שהתחליף, לכאורה, בתחבורה ציבורית יהיה במחיר אפס.

  הנה כלל פוליטי שלא כתוב בתקנון הממשלה. כאשר היא רוצה לקבור עניין מסויים היא מקימה "צוות בינמשרדי" – כרגיל בראשות מנכ"ל של משרד חשוב. מה זה משרד חשוב? זה משרד שהמנכ"ל שלו לא ישב בוועדה שבראשה עומד מנכ"ל של משרד פחות חשוב. עוד הגדרה: כאשר שר הביטחון מבקש מהמזכירה שלו "להשיג את שר הרווחה" בטלפון, שר הביטחון לא מרים את השפופרת שלו בטרם שר הרווחה מדבר עם המזכירה של שר הביטחון שמוודאת שאכן שר הרווחה הוא זה שנמצא בקצה השני של קו הטלפון. כבוד מצד אחד. קבורה מצד שני – לאלה יש כללים בירוקרטים נוקשים.

  עיתון ה"גארדיאן" האנגלי כתב, ו"הארץ" הישראלי ציטט בדיקה שעשה InfluenceMap ובה נמצא כי בפייסבוק פורסמו 51 מודעות המכחישות את משבר האקלים וכוללות מידע כוזב, כמו למשל שדלק מזהם אינו מסוכן ועוד מיני תבלינים שכאלה. ב"תרבות הווטסאפ" הפושה במקומותינו מקובל לעשות "העבר" לכל מיני סרטונים וטקסטים שמישהו ממכרנו העביר לנו. בתרבות הזו יש "סמוך על" כלומר שמי ששלח יודע מה שלח. מה שכמובן לא נכון כלל ועיקר. אז לא רק פייסבוק אשם. אנחנו עושים דברים דומים.