גדעון עשת

איך יורדים במשקל? נדמה שב – 50 שנה האחרונות השאלה הזו יותר נפוצה מ"להיות או לא להיות". כרגיל חכמי הדור משיבים כי הדרך היעילה ביותר היא: לא לעלות במשקל. בהחלט תשובה סבירה לרזים כרוניים שמתמעטים במקומותינו. אך מה בדבר כל אלה שטעו, התפתו, הזניחו? ובמיוחד בתופעה המדאיגה ביותר שהיא השמנת יתר בקרב ילדים. אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים במסעדה כאשר לפניהם לא מונחת צלחת עם שניצל/המבורגר וצ'יפס. ילד עם צלחת ירקות נדיר כמו מקום חניה בתל-אביב. היום הורים לילדים משוכנעים אידיאולוגית שתפקידם לרצות את ילדיהם. לגונן עליהם מפני איום התרד ונוראות הסלרי. לעשות ככל יכולתם שהזאטוטים לא יבכו – מה שקורה כאשר איזה הורה משתגע ואומר: די לצ'יפס.  מי שראה מסיבה של ילדים שבה 100% מהמאכלים איננו ממתקים – שיקום. מה שאולי מלמד, ומחקרים מאששים, שהסיבה העיקרית לעליית משקלם והשמנתם של זאטוטים היא באשמת/זכות הוריהם. מה עושים? אחת התשובות היא לעשות ספורט. לצעוד, לרוץ, חדר כושר, מאמן אישי ולבעלי וילות: שחיה. תושבי תל אביב מודעים עד כמה פקקי תנועת הרצים/צועדים בבוקר על הטייל...

נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, ממליץ לממשלה לבטל הטבות מס הניתנות ליצואנים גדולים. יש נימוקים כבדי משקל לבטל את הטבת המס הזו והעיקרית שבהן היא שלישראל יש היום עודף ביצוא על פני היבוא. וזה, כך נראה, לא עניין זמני. התופעה איתנו כבר כמה שנים ולא נראה שהיא מפסיקה. אז יאללה, הבה ניפטר מהסרח הזה שרק מעשיר את העשירים ממילא.

לפעמים אני אוהב זוטות. כלומר אני חושב שמדובר בתגלית מעניינת אבל רוב האנשים מתעקשים שמדובר בזוטות. את הזוט בן זוטא עליו אני כותב מצאתי בעמוד הראשון של "The Marker"   - המוסף הכלכלי של "הארץ" מיום 15 לינואר 2020. איזכור המיקום הזה חשוב לענייננו. מדובר בהפנייה לעמוד 4 של המוסף לכתבה של סיוון קלינגבייל שעסקה בדו"ח רשות החברות הממשלתיות. הזוט, על כן, עבר את ידי הכותבת, ידי העורך של עמוד 4, העורך של עמוד 1 ואני מעריך כי גם העורך הראשי של המוסף ראה, קרא ואישר. ללמדנו על השקפה אירגונית.

במספר גדול של מדינות בעלות הכנסה גבוהה לנפש (כולל ישראל) עולה מדי פעם ההצעה לשיפור חופשות הלידה לאימהות ולאבות הטריים. המחקרים מצביעים על כך שחופשות כאלה מביאות תועלת להורים ולילדים כאחד. אך מעטים חקרו מה החופשות והגדלתן עושות למקומות העבודה. בהרבה מקרים ההתייחסות לשאלות כלכליות שכאלה היא במתכונת "משחק סכום אפס" שבו כאשר צד אחד מרוויח, הצד השני מפסיד. ובמקרה שבו אני עוסק היום ברור שזה טוב להורים ולילדים אבל זה רע לעסקים. הם מפסידים מההטבה הזו ולכן נושאים בנטל.

האם אנחנו אנשים טובים? תלוי את מי שואלים. אם בנימיני נתניהו וגנץ יישאלו האם מקביליהם בטהרן הם "אנשים טובים" התשובה תהיה שלילית. אבל אם נשאל את מקביליהם בטהרן את אותה שאלה – סביר שהתשובה תהיה חיובית. ולהפך. ואף על פי שהנשיא רוחאני חושב שהבנימינים שלנו אינם אנשים טובים, סביר להניח שהם רואים את עצמם כטובים. מה זאת אומרת סביר להניח? סקר שעשו החוקרים , שאת ממצאיהם אני מביא היום, מצא שכאשר אנשים נשאלים על עצמם, 75% השיבו שהם טובים. אבל ספק אם כך היו משיבים על הזולת. תשאלו את בנימין ג. מה דעתו על בנימין נ. וסביר שישיב שהוא לא אדם טוב.

השבוע התברר שהאסון אכן קיים. כבר שנה שרבני הכלכלה מתריעים על הגידול הצפוי בגירעון הממשלתי. ולשם שינוי מה שנובא התברר כנכון. משרד האוצר הודיע רשמית כי הגירעון בפועל גדול ב 12 מיליארד שקל מהמתוכנן. מה מעניין בסיפור הזה: ששווקי ההון והכספים לא רעדו לשמע המידע המרשיע. מה שלא הרתיע את מיטב הרבנים מלהזהיר את העם כי מיד לכשתקום ממשלה בישראל יהיו "גזירות" ובהן קיצוצי תקציב והעלאות מסים ושאר עניינים המייגעים את נפש הכלכלן השואפת ליצוב.

חלם היא עיר במזרח פולין. לא הייתי בה אבל אלה שהיו מדברים בשבחה. בתרבות היהודית אמנם מספרים על רבנים גדולים (מישהו פגש אי פעם רב קטן?) אבל אם יש עיר שהיא מוקד ספרותי לטיפשות – חלם היא. ולפי מידע עדכני היא השריצה בניין או שניים בירושלים.

ביום שלישי ה–7 לינואר יתקיים במכון ואן ליר בירושלים ערב עיון בנושא "מהגרי עבודה בישראל: אחריות, מוסר ופני החברה". אני ממליץ למארגנים להזמין את פרופ' אבי שמחון שהוא מומחה בנושא גם בגין היותו יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה וגם בגין הצעותיו החדשניות שהן, כמקובל במדינה יהודית, גם אור לגויים.