גדעון עשת

"נספרסו היא מונופול – צרכן בישראל משלם 35% יותר מאשר צרכן באירופה". כך כותרת במוסף הכלכלי של "הארץ" המצטט מתוך בקשה לתביעה ייצוגית כנגד תאגיד נסטלה שמייצר ומשווק את הקפסולות של הקפה. ובאותו גיליון נמסר כי "על מוצרי איקאה משלמים בישראל עד 96% יותר מאשר בטורקיה, יוון ושבדיה". ללמדנו כי יוקר המחיה כאן גבוה כי גופים כלכליים גדולים סוחטים את הצרכן הישראלי עד הפרוטה האחרונה. כמה ש"אנחנו" מסכנים.

מתחילות השיחות, מתחילות, במילמול חרישי  עובר חודש אחד, השיחות נמשכות  עוברים שני חודשים, בראש חודש שלישי מודיעים:  בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות  נתן אלתרמן נא להכיר: אמיר ירון - יו"ר, אנדרו אביר, ראובן גרונאו, צבי הרקוביץ ומשה חזן – חברים. אלה הם חברי הוועדה המוניטרית של בנק ישראל והם מתכנסים לפחות אחת לחודש לדון בשאלה הקשה: להעלות/להוריד/להשאיר את הריבית. זו עומדת היום על 0.25% וסביר מאוד שאתם לא מכירים אותה כי אף אחד לא ייתן לכם הלוואה בריבית הזו. ואף בנק גם לא ייתן לכם ריבית כזו עבור יתרות זכות בחשבון עובר ושב.

בסרט "לאה צמל" עשתה הבימאית תרגיל מעניין. לפי הבנתי הסיפור על צמל הוא כיסוי. קנקן. העניין האמיתי הוא ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל, לפחות ככל שהיא נוגעת בפלסטינים. די מפתיע שמירי רגב ומפעל הפיס כועסים על הסרט שסייעו לממן. רגב היא מבקרת לא קטנה של בית המשפט. אז מה בדיוק הבעיה?

הבה נעשה תרגיל מחשבתי. עקב האינפלציה הנמוכה (ביוני מדד המחירים לצרכן ירד ב 0.6%) מחליט הבנק המרכזי לעודד את הפעילות הכלכלית במשק. מכיוון שהריבית – הפחתתה היא כלי עידוד מקובל – קרובה לאפס מחליט הבנק על ריבית שלילית. זה אומר שכל מי שמחזיק יתרות כסף בבנק ישלם לבנק ריבית – הנקראת שלילית – במקום שהבנק ישלם ריבית למפקיד הכסף.

משהביע השופט את דעתו לפיה החלטת עיריית עפולה לסגור את הפארק העירוני למי שאינם תושבי העיר בכל ימות השבוע (למעט שישי) בחודשי הקיץ אינה חוקית – התקפלה העירייה. כנראה מחשש לפסיקה נחרצת עוד יותר מדעת השופט בעל פה.

נניח שאתם הולכים ברחוב ורואים מעליכם בשמיים אבן. אפשר לומר בוודאות כי כל אחד מאיתנו יזוז הצידה מתוך ידיעה שהאבן היא בתנועה מטה ולא בתנועה מעלה. אנחנו יודעים כי יש גרביטציה למרות שלא ראינו אותה בעיניים או הרחנו אותה. הנה לנו מה שנקרא מדע. ואת זה אנחנו לומדים בבית ספר או מהתפוח שנפל לראשו של ניוטון שלא היה זהיר.

הקרב, המילולי בינתיים, מתחמם. ארה"ב מזהירה את איראן מפני הגדלת שיעור האורניום שהיא מייצרת, מחריפה את הסנקציות הכלכליות נגדה, ורומזת על אופציות אחרות – צבאיות, מן הסתם. האם הגדלת שיעור האורניום היא הפרה של הסכם? יש אמריקאים שטוענים שכן. אלא שארה"ב פרשה מהסכם הגרעין עם איראן בקול גדול. מכאן שאותם אמריקאים הטוענים שאיראן מפרה הסכם לוקים בצביעות יתר. ארה"ב החריפה הסנקציות כנגד איראן לא בגלל שהאחרונה הפרה את ההסכם. היא עשתה כן בתביעה לשינוי ההסכם כך שיכלול לא רק את מצב האורניום בישבנו של חמינאי אלא גם את מצב הטילים הבליסטיים באותו מיקום. אם כך, אולי ההפרה של איראן את ההסכם אינה מול ארה"ב אלא מול המדינות האחרות שחתומות עליו, כמו צרפת, למשל? הנה שאלה מעניינת ששייכת לתחום המוסר הציבורי. ההסכם כלל התחייבות איראנית בתחום האורניום והתחייבות המדינות האחרות להסיר סנקציות כלכליות. מדינה אחת פרשה מההסכם והטילה סנקציות – האם היא מפרה את ההסכם או שהוא מבוטל מכוח הפרישה של ארה"ב? איראן עצמה טוענת שלא מוצו הליכים לטיפול בהפרות הנקובים בהסכם עצמו. מה, אם כן, השורה התחת...

לא מכבר בביקור בשכונה בצפון לונדון התברר כי באסטת הפלאפל הישראלית נסגרה. אני משער שאם היו שואלים את שר החוץ הוא היה מאשים את האנטישמים מה- BDS . אלא שהעניינים, מתברר, סבוכים.

הכותרת באתר משרד האוצר הייתה מחוייכת ומתגאה: "הבעת אמון נוספת בכלכלה הישראלית". הסיבה למסיבה היא הנפקה של אגרות חוב של הממשלה בסכום של חצי מיליארד אירו. מה שמיוחד בהנפקה הזו הוא שכל הכסף הגיע ממקור אחד (קרן פנסיה אירופית ששמה לא הוזכר). שאגרות החוב הן לתקופה של 50 שנה וכי הריבית היא רק 2% לשנה. וכך אמר שר האוצר, משה כחלון: "חוזקה של כלכלת ישראל נבחנת באמון המשקיעים והמוסדות הפיננסים העולמיים בה. ההנפקה הזו היא הבעת אמון בכלכלת ישראל ובמשק הישראלי, אך יותר מכך, היא מבטאת את אמון העולם בכך שמדינת ישראל כאן כדי להישאר". אז אם היו למישהו ספקות באשר לתוחלת חייה של המדינה, הנה ההוכחה הנדרשת.