גדעון עשת

  לפי מילון אוקספורד תחרות היא "מצב שבו אנשים, קבוצות או ארגונים מתחרים כדי לקבוע מי המנצח" . בריצה, למשל, לא מסתפקים בהגדרה הזו אלא יש כללים נוספים כמו קו התחלה זהה. ביידוי פטיש משקל הפטיש זהה לכל המתחרים. כלל היסוד יציב: מתחרים כדי לקבוע מי מנצח.

  כמה כסף העברנו אשתקד – אנחנו, לא הממשלה –   לממשל האמריקאי? הנה תחשיב לא מוסמך, תוצרת הדיוט. הצריכה הפרטית ב־2025 היתה טריליון שקל. בישראל יש 10 מיליון נפשות, כלומר כל נפש הוציאה 100 אלף שקל. 90% מהעסקאות נעשו באמצעות כרטיסי אשראי, שעליהם שולמו בממוצע עמלה של אחוז אחד (בין חצי אחוז לאחוז וחצי). העמלה הועברה לשני תאגידים, ויזה ומאסטרקארד, חציה למקום מושבם בניו יורק וחציה   לידי הזכיינים הישראלים של תאגידים אלה. דיינרס קלאב ואמריקן אקספרס הם זניחים בנתח השוק שלהן. כלומר, כל ישראלי העביר בערך 500 שקל לתאגידים האמריקאיים, ששילמו מצדם מס על הרווח הזה. דונלד טראמפ מודה למשפחה הממוצעת הישראלית על תרומתה בסך כ־1,800 שקל לכלכלת ארה"ב בסעיף עמלות לרכישות בכרטיסי אשראי בלבד.

  בראיון ב"הארץ" עם שיג'ה אוישי טען הפרופסור לפסיכולוגיה כי מה שחשוב בחיים הוא "עושר פסיכולוגי" כלומר גיוון, שתת סעיף בו הוא מעט אי־יציבות. בו בעת בעולם הכלכלי יש חיפוש מתמיד אחרי יציבות ומתעצמת הדעה שאנו קרובים ליציבות מטבעית בדמות הביטקוין ושאר "מטבעות" הקריפטו. אחת ההוכחות לטענת האפשרות למטבע יציב באה מעולם החשמל. ייצור מטבע קריפטו כרוך בעלות גבוהה במיוחד של חשמל הנצרך כדי "לכרות" את ה"מטבע". זאת כאשר הדפסת שטר דולר עולה פחות מסנט.

  המאמר הזה עוסק בעניין הנוגע סטטיסטית בכל ישראלי. בישראל יש כ־3.6 מיליון משקי בית – רובם משפחות. ויש מספר דומה של כלי רכב פרטיים. בממוצע   יש מכונית לכל משפחה. משק הבית הממוצע מוציא מדי חודש כ־20 אלף שקל לתצרוכת. כ־12% מזה הם על המכונית הפרטית – לא רחוק ממה שהמשפחה מוציאה על מזון – הסעיף המרכזי בהוצאה המשפחתית.

  " אני שמח לבשר... על הכוונה שלנו להוציא פרוייקט משמעותי. ...הפרויקט יבוצע בהשראת פרויקט ’Rosalind’ שהתבצע על ידי ה- BIS Innovation Hub . בפרויקט זה אנחנו נבנה סנדבוקס מבוסס שכבת APIs ונזמין אתכם - גופים פיננסיים, חברות פינטק, ולמעשה כל מי שירצה - לפתח use-cases מתקדמים וחדשניים שיסייעו לנו להבין כיצד נכון לעצב את מערכת השקל הדיגיטלי כך שתוכל לתמוך ב- use-cases כאלה." אני מעריך כי המידע החשוב הזה לא התפרסם ברוב כלי התקשורת בגלל שהם נשלטים על ידי שמאלנים שמונעים מהציבור מידע חיובי כחלק ממאבקם נגד הממשלה.

  ב־18 לחודש הודיע עיתון "הארץ" למינויו על התייקרות של 20 ש"ח לחודש שמקורה בירידת הכנסות מפירסום ותוספת לעלויות. ב־21 לחודש מצאתי במוסף הכלכלי של העיתון את הכותרת הבאה: "אצל המנכ"ל של הפניקס...שורת הרווח חשובה יותר מהמבוטחים".   האם דין עיתון מסחרי שונה מדין חברת ביטוח מסחרית? העיתון מעלה מחיר כי הוא סובל מירידה בהכנסות מפירסום. חברת הביטוח סובלת מריבוי קשישים סיעודיים המבוטחים אצלה.

  יש שתי דעות באשר לשיעור הריבית המזערית על יתרות הזכות בחשבונות הציבור בבנקים. האחת טוענת שאין בעיה. אמנם הריבית קטנה אבל זה נובע מכך שלציבור לא איכפת. בנק איגוד, למשל, משלם כבר הרבה שנים ריבית על הכסף בחשבון עובר ושב, אבל אין נהירה לבנק הנדיב הזה. הסיבה שהבנקים לרוב לא משלמים או משלמים מעט זהה לכך שבמרכולים לא מוכרים עכברים: אין ביקוש. הכל בסדר. ויש הטוענים כי התחרות החופשית יצרה מצב שבמערכת הבנקאות יש, נניח, ארבעה גופים גדולים, שמחזיקים ביותר מ־90% מהפיקדונות והם מתנהגים באופן דומה. שיעור הגירושין בין המפקיד והבנק הוא זעום כי המשמעות היא ליפול מהפח אל הפחת. או בלשון הכלכלנית יש כאן כשל שוק.

  איזה תענוג יש עתה ל"דמוקרטים" ול"ליברלים" (מהזן הישן והמכובד ולא מזן "ניאו") שאפשר להאשים את דונלד טראמפ וחבורת הזמר הרפובליקנית באסון הפיננסי המתרחש: התמוטטות בנק SVB ובנק סיגניצ'ר בארה"ב. התענוג נובע מכך שב־2008 בעקבות המשבר הפיננסי של אז הוחלט להחמיר בפיקוח על הבנקים בחקיקה שנודעת בשם דוד-פרנק. עבר עשור וטראמפ הוא הנשיא ובהשפעת תואמי "פורום קהלת" בארה"ב ניתנו הקלות משמעותיות במיוחד לבנקים קטנים – SVB , למשל. בעלי הבנק ומנהליו עשו מה שהכי חביב על קפיטליסטים יזמיים: לקחת כסף מהזולת, מהממשלה ומכל אחד חוץ מהם עצמם – ולהשקיע אותו בתבונה פיננסית.

  היו ימים שבהם קרן המטבע הבינלאומית היתה מעוז השמרנות. מדינה שממשלתה היתה חורגת בגירעון התקציב שלה מעבר למספר שכלכלני הקרן פסקו כראוי – היתה חוטפת דו"ח קטלני שבנסיבות מסויימות יכול היה לעצור זרמי כספים למדינה החוטאת. מעולם לא הוגש דו"ח למדינה שממשלתה חרגה מהגירעון כלפי מטה. את זה דווקא שמרני הקרן אהבו. וכמובן שהכל היה מדעי להפליא ללא הטיה פוליטית.

  ידידי י' ובן זוגו חסכו כל שנות עבודתם עד שפוטרו מטעמי גיל (החוק הישראלי מתיר לפטר עובדים בגיל 67 ללא הנמקה. בצביעות קוראים לזה פרישה). חסכונותיהם, כולם בקופות גמל וקרנות השתלמות, הסתכמו במיליון שקל. נוהג היה להם לעת חיסכון: מדי שנה הם היו פונים לכל מנהלי קופות הגמל, מציעים להם לנהל את החיסכון שלהם ומבקשים הצעה על המחיר המבוקש לדמי ניהול. בשלושים השנה האחרונות הם שילמו 0.25% -בהשוואה ל – 0.7% שנגבים למשל אצל אלטשולר שחם. הם דחו כל הצעה של יועצים פיננסים שהסבירו להם שצריך להשוות "תשואה נטו" ולא רכיב אחד – דמי ניהול – בלבד. לדעתם הייעוץ הוא הימור ורק נועד לסחוט כסף.

  שלום לכם המשקיעים ולכן המשקיעות. סוף השנה הגיע, שנה יוצאת דופן לכולנו, אסכם את מה שהיה ונראה ביחד לאן תתפתח השנה הבאה. 2021 היתה שנה שהתחילה עם תקווה גדולה למיגור הפנדמיה והסתיימה עם ואריאנט חדש שבינתיים טרם נמצאה הדרך להימלט ממנו. היא התחילה עם אינפלציה אפסית ומסתיימת בקול אינפלציוני רם מתמיד (לפחות בארה"ב כבר לא נשמע כמוהו זה כמעט 40 שנה). ובתוך כל המהומה הזו השוק שלנו, שוק המשקיעים, חגג ובגדול. קולם של הפסימיסטים, שבתחילת השנה חזה בועה, נדם. היום ברור לכולם כי סוף ההמראה לא נראה. פתיח נהדר ל-2022.

  שאלה: נניח שיש לך 100 שקל בחשבון חיסכון הנושא ריבית של 2% לשנה. האם אחרי 5 שנים יהיו לך? א.    פחות מ – 102 שקל. ב.     בדיוק 102 שקל. ג.      יותר מ – 102 שקל. זה ציטוט משאלון שבדק "אוריינות פיננסית" בקרב בני 50+. מחצית הנשאלים בארה"ב טעו בתשובה. מחקרים במדינות אחרות ובגילים צעירים יותר הניבו תשובות דומות.   כך נכתב בדו"ח שכתב ד"ר עידו גל שעסק בעיקר ב"אוריינות מתמטית".

חגיגה שכזו לא נראתה ביקום זה עשרות שנים. מפלגת הלייבור בניו זילנד ניצחה ברוב מוחלט בבחירות לפרלמנט. הסוציאל דמוקרטים – זן פוליטי שבישראל נכחד סופית עם  חבירתם של עמיר פרץ ואיציק שמולי לממשלת נתניהו – למדו בעשורים האחרונים להפסיד תחת כמעט כל עץ רענן. ברוב העולם – כולל רוסיה וסין – המאבק הפוליטי נטוש בין סוגי ימין. וייתכן, אני לא מכיר את הפוליטיקה בניו זילנד – שגם שם הלייבור הוא מהטיפוס של הבוגד האולטימטיבי בסוציאל- דמוקרטיה הלא הוא משת"פ מלחמות הימין בעירק ובאפגניסטן: טוני בלייר מהממלכה המאוחדת.

לא מכבר אישר בנק ישראל הקמת בנק חדש דיגיטלי (כלומר נטול סניפים). שמחה וששון במקומותינו כאילו שיש לנו חסך בבנקים - יש בישראל 15 בנקים. אלא שלצד הבלונים המתעופפים יש חשש שבפועל זו תהיה פדיחה.

תאגיד היטאצ'י החליט שלא להקים תחנת כוח גרעינית לייצור חשמל בבריטניה וויתר על חוזה הנאמד  בכ  – 100 מיליארד שקל. גם תאגיד טושיבה קיבל החלטה דומה בנוגע להקמת כור גרעיני בצפון אנגליה. האם אנגליה תוסיף חושך אנרגטי לחושך הכלכלי הצפוי לה – כך לדעת מרבית הכלכלנים - אם תפרוש מהאיחוד האירופי?  

האם יוקר המחיה בישראל נורא כל כך? ברור ששר האוצר, משה כחלון, חושב שזה המצב. בדיקה של ארגון חיצוני מצאה שכחלון מגזים לחלוטין. אלא שהפעם לא ניכנס לוויכוח הזה אלא ננסה, בסיוע בנק ישראל, להבין איך פועלת שיטת המחירים במדינה יהודית קטנה מוקפת אויבים.

כמה פעמים נתקלתם במילים פירמידה, ריכוזיות, מונופול, מדד הרפינדל ותחרות? בעת האחרונה קיפול פירמידה הפך ללהיט כי תאגיד בזק על אמהותיו ובנותיו, בבעלות חדשה, ייאלץ לעבור טיפול בקיפול. המילים נשמעות מדעיות למדי. כלכלנים ואנשי עסקים אוהבים לשכשך בעולם הלכאורה מדעי. כך וכך רוב המילים מייצגות משהו רע והפתרון – תחרות – משהו טוב.

שמחה וששון במקומותינו. בעלי השליטה בבנק איגוד מציעים אותו למכירה. פרשנים כלכליים מדסקסים את ההצעה עד שעמום. חוץ מרכילות כלכלית, מה חשיבות יש להחלפת הטייקון? אבל אלה ימי קיץ שחונים, והטחינה מתמשכת. השליטה בבנק הקטן הזה עומדת למכירה, מסבירה מירב ארלוזורוב מ"הארץ", כי בעלי השליטה מסוכסכים. ביצועי הבנק יציבים ולא משמעותיים. סיבה טובה למכור מנקודת ראות אנשי ההון השולטים.  

"מניית בנק דיסקונט  עלתה אתמול בכ–3% ... לאחר פרסום הדו"חות הכספיים של הבנק ל–2016  בעקבות צמיחה חדה של 10.6% בתיק האשראי, שתורגמה לעלייה של 8.1% בהכנסות ריבית נטו, הגדיל דיסקונט את הרווח הנקי השנתי ב–20.6%, ל–905 מיליון שקל." כך דיווח השבוע "הארץ". אם לא היו לכם מניות דיסקונט – הפסדתם, לפחות באופן תיאורטי. ואם יש לכם ולא מימשתם? אפשר ואתם בצרות.

בקרב בני 60+ "המתגוררים" בעשירון העליון של ההכנסות יש בשנה האחרונה תנועה רועשת למדי. תוספת לחוקי המס מאפשרת לחטיארים להפקיד כסף בקופת גמל, הכסף ניתן למשיכה בכל עת, ועל הרווחים משלמים מס של 15%. שנבין: בעשירון המכובד הזה אמורים לשלם מס של 48%-50 שיועלה בשנה הבאה – עקב הפחתת מס חברות. צ'ופר פיננסי ענק. והבן אדם תוהה מה פשר העניין הזה.