גדעון עשת

בהודעה של משרד החינוך הטון הוא נייטרלי: "שיעור הזכאים לבגרות מתוך קבוצת הלומדים: 65.5%. שיעור הזכאים לבגרות מתוך קבוצת הגיל: 52.7%"  מה זה אומר? קשה לדעת. ולכן יש גם כותרת משנה: "במהלך 5 השנים האחרונות חלה עליה מצטברת בשיעור הזכאים לבגרות.  בקרב הלומדים: עליה של 7.7%. בקרב קבוצת הגיל: עליה של  6.6%" .

"אני מצפה משותפינו הקואליציוניים להפגין אחריות וממלכתיות בכדי שנוכל להביא לאזרחים תקציב של בשורות – וללא העלאת מיסים. אדם שעובד צריך להגיע הביתה בסוף היום עם מקסימום כסף." כך שר האוצר, משה כחלון לפני כמה ימים. זה נחמד, לפעמים, ששר בממשלה מתפלסף במקום לאיים. אם כחלון רוצה שאדם עובד יגיע הביתה עם מקסימום כסף – זה פשוט למדי: הוא יכול לבטל את המסים המוטלים על האדם העובד. מבטלים את פקודת מס הכנסה החלה על עובד ("יגיעה אישית") ומשאירים את המס על תאגידים והון. 

באמצע יולי קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון על השוק האפור שמכונה, רשמית, שוק האשראי החוץ בנקאי. חשוב? לא באמת. לפי הערכות נגידת בנק ישראל מדובר בכ – 20 מיליארד שקל. זה סכום גדול אבל לא משמעותי בהשוואה לאשראי הבנקאי – מעל 900 מיליארד שקל. אבל זה בסדר גמור שהכנסת תעסוק בזוטות. אולי אפילו עדיף.

ב – 1977 עלה הליכוד (גח"ל בשמו אז) לשלטון ותוך שנים אחדות איבדה הממשלה שליטה על הכלכלה. האינפלציה גאתה ויתרות מטבע חוץ של המדינה החלו להידלדל. הממשלות של אז בחרו בצעדי צנע שהגיעו לשיאן בתכנית הייצוב ב – 1985.  במרכז התכנית היתה העלאה דראסטית של הריבית – זו שהביאה את הקץ על התנועה הקיבוצית.

צריך להוריד בפניו את הכובע: עברו רק כחודשיים מיום שחתם על המסמכים הרלוונטים וראש הממשלה מבקש להתנער מהם. מילה זו מילה. חתימה היא חתימה. אבל לא בבית ממשלתנו. על בנימין נתניהו אומרים שהוא סחיט. החמאס סחט ממנו אלפי שבויים. ובגלל שרצה קואליציה ללא מפלגת העבודה ויש עתיד – שילם בריבוע לשותפיו הנוכחיים. את התשלום המיניסטריאלי כבר ראינו: שרי הליכוד, למעט יעלון, קיבלו את הביסקוויטים שבתחתית העוגה. עכשיו מגיע קו פרשת הכסף.

מי שמתמצא בעיסקי החשמל מכיר את התופעה מקרוב: הן חברת חשמל והן המתחרות של החברה הגדולה הזו תומכות בהעלאת מחיר החשמל. נניח שאפשר בדוחק להבין מדוע חברת חשמל בעד: היא הרי אמורה להיות לא יעילה. ולרוב היא אף מפסידה. אז העלאת מחיר היא פתרון לא רע למצוקה הפיננסית הזו. אבל איך נסביר את המתחרים, ככל שהם קיימים? איך זה שהם מבקשים לעשות בדיוק את מה שרוצה תאגיד ענק, לא יעיל ובעיקר שנוא?

תחילה לחדשות הרעות: בפעם השלישית השנה סוקרי דעת הקהל נפלו בבושת סקרים. גם בישראל, גם בבריטניה ועתה ביוון הסוקרים לא תפסו נכונה את מה שקורה בשטח. ובעצם, יש בזה מן הטוב. אולי כעת  ילמדו הפוליטיקאים כי חבל לבזבז כספי ציבור על מקסמי שוא. ועכשיו לחדשות הטובות. תוצאות ההצבעה ביוון הן בעיקר שריקת בוז מתמשכת של רוב היוונים לאוליגרכיה הפוליטית השלטת במערב אירופה, בגוש היורו ובקרן המטבע הבינלאומית.

צרכני התקשורת עלולים להתבלבל. מצד אחד יש בחשאי (או אין) משא ומתן בין ממשלות בגוש היורו לבין ממשלת יוון. מצד שני עד סוף השבוע שעבר המשיך הבנק המרכזי האירופי להזרים כסף לבנקים יווניים. אך שלשום הודיע הבנק המרכזי האירופי – זה שמנפיק ומזרים את מטבע היורו –שהוא מפסיק את ההזרמה משום שלטענתו הגיע לגבול העליון של סיוע החירום למערכת הבנקאות היוונית, אך לא עשה כל מהלך להגדיל את תקרת הסיוע. ממשלת יוון, בתגובה, סגרה את הבנקים לשבוע. ביום ראשון ייערך ביוון משאל עם האם לקבל את תכנית הצנע בתמורה לסיוע הכספי.

תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. הטלפון מצלצל ובצידו השני של קו הטלפון המזכירה.  "שר האוצר מבקש לשוחח איתך". די מוזר בהתחשב בכך שהייתי ביקורתי כלפי מהלכיו הכלכליים שזכו לשבחים מפי  אחרים. "מה העניין"? שאלתי.