גדעון עשת

הנה לפניכם קושייה שווה לכל נפש. מאמר בניו יורק טיימס שתורגם ופורסם ב"הארץ" ביום 29.8.19 פוסק: "מיתון מסתמן באופק". הנה השאלה: מתי יהיה מיתון? הנה מבחר תשובות אפשריות: א.    אף פעם. תמיד יש אופק שאי אפשר להגיע אליו. ב.     או-טו-טו, כי כידוע ספינה שרואים אותה באופק מגיעה תמיד לנמל. ג.     בשבוע הבא, כי בכלכלה מודרנית עם היי-טק הכל זז במהירות של 100 ג'יגה ליום. ד.     פעם.

עמוס ויצטום הוא פרופסור לכלכלה בלונדון סקול אוף אקונומיקס. לא מכבר הוא פירסם ספר "בגידת הכלכלה הליברלית" שאותו לא קראתי. במבוא לספר הוא מסביר במה הוא שונה ממבקרים רבים של מה שנקרא בפינו "כלכלה". רוב המבקרים טוענים נגד ההשלכות הלא רצויות של כלכלת השוק כפי שאנחנו מכירים אותה. ג'ון מיינארד קיינס, מהמבקרים החריפים, הוא – לשיטת ויצטום – מאמין גדול בכלכלת השוק החופשי אך מציע שיטות איך להימנע מקשיים שכלכלת השוק הזו יוצרת, ובעיקר אבטלה. ויצטום שייך לקבוצה קטנה יותר הטוענת שהכשל של הכלכלה המקובלת("ניאו ליברלית") הוא בקדושה של השוק החופשי ובהצגת כלכלה כמדע דמוי פיסיקה המנותקת מהמבנה והתפקוד של המערכת הפוליטית-חברתית. או בלשוננו הוא מהסוג החושב "מחוץ לקופסא".

מהו שיעור מס ההכנסה השולי שאתם משלמים? אני מעריך כי 80% מהקוראים ו – 95% מהאוכלוסייה לא יודעים את התשובה לשאלה המאוד אישית הזו. אולי בערך רבע ממשלמי המס יודעים את שיעור המס הממוצע שהם משלמים. אבל מתברר שהמס השולי קטלני. עמיר פרץ (העבודה) וזוגתו הפוליטית אורלי לוי (גשר) פירסמו לא מכבר תכנית כלכלית-חברתית – מעין מצע לזיווג הזה - ובו נכתבו מאות שטויות (למשל, פטור ממע"מ על כ – 100 מוצרי יסוד) וטיל ק"ק (קרקע –קבר) אחד בצורת מס הכנסה שולי של 65% על מי שהכנסתם החודשית עולה על 54,000 שקל לחודש. מדוע ק"ק? כי המומחה לנקרופיליה של עיתון "הארץ" פסק שההצעה "תקבור סופית את השמאל", ודעות דומות נמצאו – איך לא – גם ב"ישראל היום" לתפארת מדינת כל ימיניה.

"תותחים במקום גרבים, / טנק במקום זוג נעליים, גופיות שלוש נוריד, / אם תתנו ספינת משחית, ובמקום חולצת שבת - / תנו, הוי, תנו סילון אחד, ובמקום זוג תחתונים - / שני זחלים, או שריונים, ובמקום - עצור! המתן! / המכנסיים לא ניתן, לא ניתן! " מילים: חיים חפר   לחן: משה וילנסקי הנה לנו פינת נוסטלגיה. פעם, בימים פטריוטים יותר, שרו את השיר בכל התכנסות של ילדים ומבוגרים כאחד. שיר שנכתב אחרי מלחמת 1956 – מלחמה שישראל יזמה נגד מצרים בקואליציה עם צרפת ובריטניה שביקשו לקחת לעצמן את הבעלות על תעלת סואץ. מה שמלמד שהתקרבנות אינה תופעה חדשה. אנחנו, לפחות לדעת המחבר, קורבנות המלחמה שבה פתחנו ולכן צריך לוותר על בגדים למען טנקים.

בארגנטינה יש גיוס חובה לצבא. אבל לא מגייסים שם את כולם אלא הגיוס נעשה בהגרלה. הגרלות הן דבר חביב על מחשבי חישובים. על קבוצה שעלתה בהגרלה קשה לטעון להשפעות משפחתיות, כלכליות, סביבתיות, חינוכיות וכיוצא באלה גורמים שעלולים להשפיע על חברי הקבוצה בעת שהם מתכננים שוד בנק. נדיר שארגנטינה זוכה לאיזכורים בינלאומיים שאינם קשורים לאינפלציה, חובות, פיחות ומטבע חוץ בבוידעם. אבל היה מחקר שבדק מהו שיעור הפשיעה בקרב המגוייסים בהשוואה לאלה שלא גויסו. הממצא היה די מדהים: המגוייסים היו פושעי-יתר לא רק במסמכי המשטרה אלא גם בפסקי דין.

לכתב "הארץ", סמי פרץ, היתה השבוע דילמה מעניינת שאציג אותה בצורה פשוטה: לממשלה יש שקל אחד נוסף והיא מתלבטת בשאלה למי לתת את השקל הזה. האם לקשישים או לילדים? רוב המאמר של פרץ בעיתון עוסק בהזדקנות האוכלוסייה, מה שמותיר את הרושם כי בעיית הזקנים אקוטית יותר.

כמה מקוראי הבלוג הגיבו בחומרה על המאמר שכותרתו "שמאל מאובן" . מה שעורר כעס היתה ההצעה שהשמאל יפסיק לעסוק בהעדפה מתקנת לנשים, מיעוטים אתניים ולהט"בים ויניף את דגל השיוויון נטול העדפות. הוויכוח לגבי העדפה מתקנת שבאה לפצות על עוולות מהעבר יימשך כנראה לנצח. השבוע קיבלתי זווית מעניינת על העדפה מתקנת בחינוך תיכוני בארצות הברית.

נניח שהיתה לכם אפשרות לחיות בדנמרק או בצרפת כאשר השיקול המכריע עבורכם הוא טיבה של מערכת הרווחה. מה בחרתם? ואם מציעים לכם את איטליה, מה קורה להעדפות? לא צריך לנבור בקרביים של הביטוח הלאומי במדינות האלה כדי להגיע למסקנה כי דנמרק עדיפה. אבל לא כך אצל ד"ר אפרים דוידי מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת באר שבע, מועמד לכנסת מטעם חד"ש ברשימה המשותפת. הנה לכם דוגמה מדוע השמאל תקוע. לא בגלל העדר רצון טוב. מאובן מתקשה בתנועה. הוא תקוע בעבר.

קשה למצוא בעשור האחרון בכלכלה מאמר יותר מצוטט מזה של כרמן ריינהרט וקנת רוגוף מ 2010. שני הפרופסורים המוערכים האלה טענו, כשנתיים לאחר תחילת המיתון שבא בעקבות המפולת הפיננסית, כי מה שפוגע ברמת החיים (דרך פגיעה בגידול התוצר, כלומר בצמיחה) הוא החוב הציבורי. מדינה שמגיעה לחוב של 90% מהתוצר שלה מאבדת מחצית מהצמיחה – כלומר מרמת החיים העתידית.