גדעון עשת

הקורא בספריו של ג'ון לה קארה עלול לחשוב שיש בהם סיפורי ריגול. אלא שהסיפורים האלה הם מסווה לטיפול בעניינים שונים לחלוטין ומגוונים למדי. חברות, יחסי אבות ובנים, היוהרה של ה"אריסטוקרטיה" האנגלית היושבת גם בראש הפירמידה הפקידותית, תרבות המועדון של האליטה, התאגידים הבינלאומיים שהם השולטים על אמת ועוד.

בשביל מה הממשלה גובה מסים? התשובה מוכרת ויש לה זקן של מאות שנים: כדי לממן את הוצאות הממשלה. יופי. אבל אפשר לגבות כסף עבור הממשלה בדרך הרבה יותר פשוטה וקלה. מס גולגולת, למשל. אם במדינה פלונית 8 מיליון תושבים והוצאות הממשלה הם 800 מיליארד שקל – מס הגולגולת הוא 100,000 לשנה שהם כ – 8,300 שקל לחודש. בלי מס הכנסה, בלי זיכויים, בלי ניכויים, בלי מע"מ, בלי מכס, בלי מס רכוש בלי מס שבח, בלי פקידי מס, בלי רואי חשבון ובלי יועצי מס. ממש כיף.

לפני 60 שנה השם החם בכלכלה העולמית היה אלבן פיליפס – כלכלן ניו-זילנדי שגילה קשר בין שכר לאבטלה בבריטניה. לימים הוחלף השכר באינפלציה וכך נולדה "עקומת פיליפס": ככל שהאבטלה גדלה, האינפלציה יורדת, ולהפך. בעקבות מחקריו פרץ ויכוח חריף בין כלכלנים כאשר משני עבריו של קו האש ישבו הקיינסיאנים והמוניטריסטים (הנקראים בעת הזו ניאו-ליברלים). הקרב הזה נמשך היום באותה חריפות שבה פרץ. אבל "עקומת פיליפס" – היא הקשר השלילי שבין אבטלה ואינפלציה – התאדתה.

יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, הצליח השבוע לייצר מהומות. די נדיר שאיש אופוזיציה מצליח לרכז כל כך הרבה תשומת לב. גבאי הצליח ולכן ישלם גם מחיר. הוא התחיל בהודעה שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה שתנהיג מפלגת העבודה. זה עיצבן את אנשי השמאל, ובצדק מבחינתם. את הימין הקיצוני ששולל כל הסדר מדיני גבאי לא פוסל אוטומטית. אבל את  המפלגה שהכי תומכת בהסדר שתי מדינות הוא פוסל על הסף על אף שלכאורה הוא תומך בהסדר כזה. (העצה השבועית - מספר 15 – הנמצאת כאן מתייחסת לעניין).

לפני כשנה שאל אותי ידיד האם כדאי לו, מבחינה כלכלית, לפרוש לפנסיה. זה תרגיל בחשבון כאשר מצד אחד יש פנסיה שאפשר לקבל עכשיו ומצד שני יש פנסיה גדולה יותר במועד מאוחר יותר.  ההפרש לא היה גדול ולפיכך הצעתי לו להחליט על פי מדד פוליטי. על פי החוק על הממשלה לתקן את הסדר הפנסיה הקיים על פי תוחלת החיים (העולה) והריבית (הדפוקה). מה הסיכוי, הסברתי לידיד, שהתיקון יתבצע בשנה-שנתיים הקרובות?

העולם, ולא בפעם הראשונה, נגדנו ובקצב הולך וגובר. אמנם כבר למדנו כי כאשר חמאס ופתח – שני האירגונים הפלסטינים הגדולים – מסכימים, זה אומר מעט מאוד. אבל זה בכל זאת מטריד, כי ברור שעושים עלינו תרגיל. בראש חמאס עזה עומד מי שהיה ראש הזרוע הצבאית,יחיא סנוואר, כלומר טרוריסט עם תעודות. ובראש משלחת החמאס לשיחות עם פתח עומד מי שהיה ראש הזרוע הצבאית בגדה המערבית, סלאח ערורי, גם הוא  בעל תואר מוסמך בטרור. אז מה פתאום שני טרוריסטים מדברים "הסכם"? ברור שיש כאן בלוף ראוי לחשיפה.

זה באמת דורש אומץ לב: לתת פרס נובל בכלכלה למישהו שטוען שכלכלנים מנותקים מהמציאות. מה יעשו עתה כלכלנים? האם מי מהם יזרוק ממחר את המודל הכלכלי שנלמד עשרות בשנים בדקדקנות מתמטית? זה כבר דורש אומץ לב מסוג אחר.

מבין המתעבים את בנימין נתניהו יש קבוצה לא קטנה הזוכרת לו חסד נעורים. מעמד מקשקשי הכלכלה זוכר בערגה את השנתיים (2003-5) שבהן כיהן כשר אוצר בממשלתו של אריאל שרון. ההשקפה בקרב אותם קשקשנים היא ששר האוצר דאז תפס מנהיגות, תפס שליטה על התקציב הממשלתי, קיצץ בקיצבאות (במיוחד בקיצבאות ילדים) והוליך כלכלה כושלת אל האור.

למען קוראים צעירים, אחזור 20 שנה לאחור. אדם מבקש לשלוח מכתב לרעהו. לשם כך, הוא זקוק לעט ולנייר. את הנכתב הוא שם במעטפה, מדביק בול שאותו הוא רוכש במשרד הדואר וזורק את המעטפה המבויילת לתא דואר – אחד ממאות הפזורים ברחבי העיר. מה שנמשך כיממה,  הפך, בסיוע הטכנולוגיה, לעניין של דקות אחדות בכתיבת ומשלוח טקסטים כתובים דרך הטלפון או מחשב אישי אחר.