גדעון עשת

  תחילה וידוי: יש לי בעיית התמכרות. זה התחיל כשהייתי ילד והתמכרתי לעישון ענף יבש וחלול של צמח, עבר להתמכרות לסיגריות, וכאשר הדוד שלי עשה לי היכרות עם סיגרים חביבים מתוצרת שווייץ והשכר הריאלי שלי אפשר זאת, זה הגיע ליחסים אישיים ביותר. לעת צנתור, בעודי שוכב כבר על מיטת הניתוחים, הופיע הרופא ובפיו אולטימטום: או שאתה מפסיק לעשן או שאני לא מצנתר אותך, וחוץ מזה תכין המחאה על 5,000 שקל עבור הסטנט למקרה שנזדקק לו.

  תחילה תודה לממשלות ישראל ואיראן על פתיחת מלחמה 3.0. הפעם, יש לקוות, עד הניצחון המוחלט בהחלט. תודה מיוחדת לממשלת ישראל שניצלה את הפסקת האש לאספקת מרחבים מוגנים לכל חסרי מקלט וממ"ד. זה היה מבצע נועז באפסותו. ומכאן לאזוטריה של פוליטיקה ישראלית.

  לפורום קהלת היה השבוע סקופ. הוא כלול במסמך שעניינו אי השיוויון בנטל ובו ממליץ הפורום לאסור על פעילות המיליציות של האיגודים המקצועיים, שתפקידן לאכוף על עובדים להיות חברים בהם. ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה וכותב המסמך, טוען   כי בשעה שיש עיסוק רב באי השיוויון הכלכלי אין די עיסוק באי השיוויון בנטל. כך, למשל, יש קבוצה של מקבלי סיוע מהממשלה, העניים, שלא משלמים מסים. ולעומתם יש קבוצה של מי שאינם מקבלים סיוע, העשירים, שמוטל עליהם מס כבד.

  מאז שהתפרסם תחילה כעיתונאי, ולאחר מכן כשנעשה פוליטיקאי, חשבתי שיאיר לפיד (יש עתיד) הוא התגלמות הריק, הלא־כלום. כאשר כיהן כשר אוצר התברר שטעיתי. מהריק נפלט נאד. היה זה בצורת ההצעה לבטל מע"מ על רכישת דירה. עברו כמה שנים והשבוע שוחררה עוד נפיחה: מי שלא מתגייס לא יוכל להצביע בבחירות לכנסת.

  הכלכלנות במצב ביש. אמנם היא עדיין מתהדרת בתואר מדע, אבל אין דבר מדעי – מהסוג שקרל פופר היה מגדיר ככזה – באסופת הדעות של כלכלנים. מכאן העיסוק האינטנסיבי בעניינים "אמפיריים". העולם מוצף נתונים. העולם מוצף במחשבים. מחברים אותם יחד והופ, יש על מה לדבר. מה גם שהכל מתפארים היום בבינה מלאכותית שכדי להפעילה אפשר גם בלי מקלדת.

  יש נוהג ולפיו סופרים כמה מקרי רצח ארעו בישראל בכל שנה (בניכוי טרור). על פניו נראה שיש מקום לספור כמה נהרגו בידי ישראלים. בעוד שבעשור האחרון מספר הנרצחים בישראל היה 200-300 לשנה, השנה המספר הזה מתגמד מול מספר הנרצחים בידי ישראלים. כך וכך מדובר בפשיעה ובנושא הזה יש למדעני הכלכלה תרומה חשובה.

  " הגיע הזמן להניח לסוגיית גיוס החרדים. הם לא יתגייסו, לא עכשיו ולא בעתיד הקרוב, וצריך לוותר על זה. ההתנגדות לגיוס כיום היא הגדולה ביותר שהיתה, והחרדים מוכנים לשלם את המחיר הפוליטי והתקציבי. ההנהגה החרדית לקחה בחשבון שבעקבות זאת היא לא תשב בממשלות עתידיות ויישללו מבוחריהם תקציבים וכו'. מי שחושב שהוא מאיים על החרדים שלא יישבו בקואליציה — לא מכיר אותם. כרגע הגיוס הוא עגל הזהב, והם לא יחטאו . ... אם יש חובת שירות — היא נאכפת. אם יש פטור — הוא מעוגן בחוק, לא בדיל פוליטי" . הכותבת בקטע לעיל היא אושר סניור, חרדית בעבר וחילונית בהווה. דבריה מובאים כאן כדי להדגים שצרות האופק, שלטענתה מאפיינת את החרדים, לא פוסחת על חילוניים.

  תומאס מלתוס לא הספיק לראות את מימוש תחזיתו של רעב עולמי. אבל זכה שכל כלכלן ודמוגרף מתחיל מכיר את "חוק מלתוס" לפיו האוכלוסיה גדלה בקצב גדול בהרבה מכושר הייצור – מה שיביא לרעב הקטלני. מאז כתב הכומר האנגלי תחזיתו מתנהל ויכוח לא על התחזית אלא על יחסי הגומלין שבין הכלכלה והדמוגרפיה. מי מהן מזינה את השניה? מי הביצה ומי התרנגולת?

  חגיגת השבוע בזירה הציבורית החלה לאחר שפורסם פסק דין בית הדין הגבוה לצדק (בג"צ) בעניין גיוס תלמידי ישיבה, מימון ישיבות וייצוג הממשלה באמצעות עורכי דין פרטיים. רוממות השיוויון היא במרכז פסק הדין. חוק שרות הביטחון מעניק לשר הביטחון סמכות לקבוע מי מגוייס. הממשלה השתמשה בסעיף הזה לטעון ששר הביטחון החליט לא לגייס תלמידי ישיבה – וזו זכותו.

  אתחיל עם עניין נושן: הטבות לנשים. נשים יכולות להימנע מגיוס לצבא אם הן דתיות. וכאשר הן מתגייסות – הגיוס הוא לתקופה קצרה מזה של גברים.  פעם היתה חופשת לידה רק לנשים וזה תוקן. נשים יכולות לקבל פנסיה וקיצבת זיקנה בין שבע שנים לשנתייםלפני גבר, תלוי בגילן. היום אישה שילדה וחוזרת לעבודה רשאית לקבל שכר מלא על עבודה בשעה אחת פחות מגבר ליום ובסקטור הציבורי ה"הטבה" הזו יכולה להימשך שנה.

  שני ישראלים זכו בפרס נובל לכלכלה. אני מנחש שאם ישאלו את ישראל אומן ודניאל כהנמן מה דעתם על העלאת הריבית ברבע אחוז התשובה תהיה שזה לא חשוב, ובעיקר שזה לא מעניין אותם. שניהם זכו לפרס היוקרתי בזכות חקר נפש האדם. כהנמן, הפסיכולוג שביניהם, מנסה שנים להבין, לחקור וללמד מה עושה אותנו מאושרים. ואילו אומן מנסה לתרגם את הנפש למערכות מתמטיות שאפשר לחקור אותן באמצעות משוואות, פונקציות, נגזרות ושאר ירקות מהבאסטה המתמטית.

  "הדת היא האופיום של ההמונים" כתב קרל מרקס. כוונתו היתה להציג את הדת כסוג של התמכרות. אבל בהזדמנות הזו יצר החיבור שם רע לאופיום שלא מזיק כלל ובוודאי פחות מהאיסור על יהודים לעבוד ביום השביעי. אלא שהשבוע התברר כי ההמונים מעדיפים יותר להתמסטל על סיפורי סקס. יו"ר לשכת עורכי הדין, אבי חימי, אונן תוך כדי שיחת וידיאו עם אישה שביקשה עזרתו להתמנות לשופטת. מה שמעורר שני נושאים: סקס והזירה הציבורית והזירה הציבורית ועורכי דין.

  דן מירון, פוסקת ויקיפדיה, הוא מהבולטים בחקר וביקורת הספרות בישראל ואף בארצות הברית. הוא מרבה לפרסם בעיתון "הארץ" ובמאמר הלפני אחרון כתב על יום הולדת לחיים נחמן ביאליק שלא רק נחגג בנוכחותם של שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור וזאב ז'בוטינסקי אלא, וחשוב מכל, שביאליק עצמו נעדר מהמסיבה. כנראה שאלה עניינים מ"מבחר הטקסטים הגאוניים" (כך במקור) שכל תלמיד ספרות לא יכול בלעדיהם.

  ארגנטינה היא אורחת כמעט קבועה ב"מועדון פאריס". במועדון חברות מדינות שמדינות אחרות חייבות להן כסף. הוא הוקם ב־1956 כדי לטפל בחובות של...ארגנטינה. בלי אישור של חברי המועדון אף מדינה לא תלווה כסף למי שהיתה עד לפני כ־100 שנה מהעשירות בעולם. על רקע משברים כלכליים המפלגות שם מתקוטטות על מדיניות כלכלית כאשר המפלגה הפרוניסטית – זו שעתה בשלטון – נושאת את דגל שנאת מועדון פאריס וקרן המטבע הבינלאומית שאף היא חברה במועדון. הפרוניסטים מתעבים את הקרן וגורסים שהיא זרוע של קפיטליסטים מרושעים.

  מה שמכונה מדע הכלכלה סובל זה שנים מהתייבשות בתחומים המרכזיים של הפעילות הכלכלית. אמנם כמויות המחקרים גדלה בהתמדה אבל תוכנם של המחקרים, איך לומר, לא תורם להבנת החיים הכלכליים. לפיכך אין פלא שהתחום הכלכלי הצומח ביותר הוא כלכלה התנהגותית. שם מושגים כמו אינפלציה, מאזן תשלומים, אבטלה, חוב ציבורי ושאר הירקות המשמשים לסלט הכלכלי – כל אלה לא מוזכרים אף ברמז. בתחום הזה מבקשים כלכלנים לבדוק איזה סוג של אנשים אנחנו.

  אחד מערוצי הטלויזיה פירסם תחקיר על נתיב הייסורים של מי שנפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית. לא ראיתי את התחקיר ואני נסמך על דיווחה של נעה לימונה מ־"הארץ". התחקיר התמקד בגינקולוג שעובד בשלושה תפקידים: בבית החולים איכילוב, בחוות דעת מקצועיות שהוא כותב עבור חברות ביטוח, ובחוות דעת מקצועיות שהוא מגיש לבתי משפט בתביעות על רשלנות רפואית.

  התשובה לשאלה שבכותרת תלוייה   לא מעט ב"פונקציית התועלת" של כל אחד מאיתנו. כן, קראתם נכון, לכל אחד מאיתנו יש כזו פונקציה. ואולי כמה גנים שטרם אותרו בגנום האנושי אחראים על הפונקציה הזו. היא שעומדת – יחד עם כסף וזמן - ביסוד ההחלטה כמה עגבניות נקנה השבוע וגם כמה ילדים יהיו לנו. עגבניות וילדים הם "מוצרים" שאמורים להביא לנו תועלת. על פתרון השאלה שלעיל זכה גרי בקר לשורה של פרסים בכלכלה לרבות פרס נובל. מאז אין נושא משפחתי שאינו נדון ונחקר בקרב כלכלנים.

  לא מכבר ראיתי מחקר כלכלי שנושאו יחסי אבות ובנות. מה לנושא הזה ולעולם הכלכלה? הכלכלנים חשדו שיש הבדלים בין יחסם של אבות לבנים ויחסם לבנות. בהעדר מדד ישיר ומבוסס לאהבה, בדקו החוקרים מי מקבל מתנה גדולה יותר: הבת או הבן? מתברר כי אמהות נוטות שלא להפלות בין הילדים. אבות לעומת זאת מעניקים לבנים מתנות גדולות יותר מאשר לבנות. לפחות זה הממצא באוגנדה.

  המאמר שהתפרסם כאן לפני כמה ימים עורר תגובות שהמכנה המשותף שלהן הוא תסכול. איך זה שיש תופעה חברתית כל כך מוכרת אבל איש, במיוחד מומחים מהסוג הכלכלי, לא מצליחים למדוד אותה: אפליה. המאמר עסק בשאלה האם יש אפליה מגדרית במיסוי הכנסה ורכוש. חוקי המס, ברוב המדינות, אינם עוסקים במגדר. על פניו הכל תקין. אלא שהמחקר שצוטט שם מצא כי אמנם להלכה אין אפליה, אבל למעשה היא חיה קיימת ובועטת, אפליית נשים.

  לא מכבר התעורר ויכוח אקדמי בשאלה האם השפה העברית מפלה נשים לרעה. ד"ר אורית טרנטו ופרופ' יובל וולף טענו שכן. עובדה: הם מצאו שלנשים לוקח בממוצע 32 אלפיות השניה יותר מאשר לגברים לעבד מידע הנמסר בלשון זכר - השימוש הרווח בפניה לקבוצה מעורבת מבחינה מגדרית. ד"ר הדס שינטל מצאה פגמים כה גדולים במחקר, שלדעתה הם מבטלים את תוקפו. שינטל נברה במספרים של וולף וטרנטו ומצאה שההבדלים בתוך קבוצת הבנים ובתוך קבוצת הבנות גדולים יותר מאשר ההבדל הממוצע שבין בנים ובנות. קל ללמוד מהדוגמה הזו את הספק באשר לטיבו של ממוצע כלשהו כהוכחה לטענה על אפליה.