אתחיל עם עניין נושן: הטבות לנשים. נשים יכולות להימנע מגיוס לצבא אם הן דתיות. וכאשר הן מתגייסות – הגיוס הוא לתקופה קצרה מזה של גברים. פעם היתה חופשת לידה רק לנשים וזה תוקן. נשים יכולות לקבל פנסיה וקיצבת זיקנה בין שבע שנים לשנתייםלפני גבר, תלוי בגילן. היום אישה שילדה וחוזרת לעבודה רשאית לקבל שכר מלא על עבודה בשעה אחת פחות מגבר ליום ובסקטור הציבורי ה"הטבה" הזו יכולה להימשך שנה.
הקלת שעת העבודה היא התירוץ של גברים מדוע
האישה צריכה להביא את הזאטוט מהמעון. כלומר חיזוק לפטריארכיה שפסקה שטיפול בילדים
הוא עניין לנשים. ובהזדמנות זו שתתמקד גם בבישול ובנקיון הבית.
הפנסיה המוקדמת היא פיתוי נשים להפסיק לעבוד
בגיל צעיר יותר ולקבל פנסיה נמוכה יותר ברמת שכר זהה לזו של גבר. מדוע ההבדל
המגדרי נכנס לשוק העבודה? הרי אם היה ההפך הפמיניסטיות היו מפגינות בחוצות העיר עד
לתיקון העוול. שיוויון? לא בבית הספר הזהותי.
עונש מוות
מכאן לקבוצת זהות נוספת. השבוע התקיימה
בכנסת ישיבה של הוועדה לביטחון לאומי שדנה בהצעת חוק לעונש מוות למחבלים. מה שזכה
לתשומת לב תקשורתית הוא נציגות משפחות השבויים בידי החמאס. הנציגות לא טענה כנגד
הצעת החוק – ויש טענות כבדות משקל נגד החוק הזה, לגופו של עניין.האם טייס חיל האוויר שמטיל פצצה על בית מגורים שבמרתפו מפעל
ליצור רקטות ובמהלך פגיעה בבית המלאכה חמש משפחות נהרגות הוא שונה מאיש חמאס שנכנס לבית מגורים בשדרות והורג חמש
משפחות? סביר שהצעת החוק מצאה דרך להבדיל בין השניים. אבל מה למשפחות השבויים
בעניין הזה? לא דבר ולא חצי דבר. מה שעניין אותן הוא העיתוי.
המשפחות טענו שכל עוד יש שבויים ישראלים
בידי חמאס הוצאה להורג של אנשי חמאס ששבויים בישראל תעודד פעולה כזו בידי החמאס
ביחס לשבויים הישראלים. חכו בבקשה עם החוק הזה עד שכל השבויים יוחזרו, ביקשה
הנציגות. כאילו שהחמאס בעזה נזקק לחקיקה ישראלית לעונש מוות כדי להרוג שבויים.
כאילו שהחמאס לא הורג אותם מכיוון שמה שיותר חשוב לאירגון הזה הוא להוכיח
לפלסטינים ולמוסלמים בכלל כי בכוח הזרוע אפשר לכופף את האוייב הציוני לשחרר את אלה
שהחמאס הירושלמי (קרי, הכהניסטים וגרוריהם) מבקש להוציא להורג.
אבל מה שמעניין את הנציגות היא דעתם, לגבי
מעמדם של בני המשפחה שלהם בעזה. אחרי שכל השבויים יוחזרו – מצידם שכל הערבים
ייהרגו. יש להם זהות ייחודית והכנסת מתבקשת לתת להם הטבות כמו לנשים עובדות.
מיהו יהודי
הדוגמא האחרונה לפוליטיקה מהסוג הזהותני היא
סביב חוק הלאום. זה חוק שידידנו אדולף בשנת 1933 היה גאה בו. תחליפו יהודים בארים
והדמיון מרקיע. מה חדש? בעת שהדברים נכתבו נהרגו שישה חיילים דרוזים. ובבלוף
הפוליטי הישראלי בין הדרוזים והיהודים יש "ברית דמים" – ובניגוד לברית
הדמים עם החרדים פה מדובר על דם של ממש. לפיכך עולה הדרישה לתקן את חוק הלאום כך
שהדרוזים יהיו חלק מהעם הארי של ישראל.
כתב סלים בריק, חוקר הפוליטיקה הדרוזית ומרצה
למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, "חוק הלאום הוא חוק גזעני". דברים
כדורבנות. אבל....תמיד יש אבל. והאבל הנוכחי הוא שלביטול החוק לא יהיה רוב בכנסת.
לעומת זאת לתיקון החוק להכללת הדרוזים בלאום היהודי, אבל רק לצורך החוק הזה, מובטח
רוב. נישואין בין דרוזי.ה ויהודי.ה ימשיכו להיות אסורים. ואל תשאלו מה יקרה לילדו
בן ה־18 של דרוזי הנשוי למוסלמית.
הימין הישראלי הוא יודו־נאצי. הבלוף־שמאל
שבכנסת, אני מעריך, לא יצביע נגד הפוליטיקות של הזהויות. כולן. האוניברסליות מעולם
לא היתה דגלו. זה התחיל ב"עבודה עברית". זוכרים?
