תחילה לתמצית ידיעה שהתפרסמה בעיתון: דיירי
שני בניינים בתל אביב הגישו בקשה להיתר בניה, הכוללת הרחבה ותוספת של דירות במסגרת
תמ"א 38, כלומר בפטור מהיטל השבחה. העיריה אישרה את התכנית, למעט הכניסה
והיציאה מחניון המכוניות הפרטיות בנימוק כי במיקום המוצע אמורה להיות תחנת
אוטובוס. או אז החלה הקטטה.
מקצת הדיירים טענו שיש להם בעלות (טאבו) על
חניון הרכב ולכן ביטול הכניסה והיציאה מהחניון פוגע בזכותם על קניין זה. הם הציעו להזיז
את תחנת האוטובוס המיועדת בכמה מטרים וכך לספק הן את צרכי התחבורה הציבורית והן את
צרכי הדיירים.
המאמר הזה נסוב על הקפיטליזם החזירי של
הדיירים ושל העיריה המגולם בפרשה שנראית אזוטרית.
מונופול פרטי בכביש ציבורי
תחילה הדיירים. הם מאבדים את האפשרות לנסוע
על המדרכה בין החניון לכביש, ובעיקר את המונופול המבוקש על קטע כביש שאורכו כ־5
מטרים ורוחבו כ־3 מטרים מהכביש, שבו תיאסר חניה לציבור. הקוראים מוזמנים להציץ עתה
בתמונה המצורפת מירושלים, שבה נלקח מקום חניה פתוח לציבור לטובת הכניסה והיציאה של
מכוניות הדיירים. בישראל יש רבבות מקומות מהסוג הזה.
מה חזירי בזה? איש הרי לא יעלה על הדעת שדיירים יזכו למונופול שימוש בקטע מדרכה הצמודה לביתם. אז מה ההבדל בין זה למונופול על קטע כביש? זה לא סתם מונופול. זהו מונופול הפטור מתשלום על השימוש. העיריה היתה יכולה לקבל תשלום מבעלי מכוניות שאינם מתגוררים בבניין אילו חנו שם. זה לא קורה באותם רבבות של מקרים דומים בכל רשות מקומית.
שיוויון?
נחשוב
על אדם, חסר דיור, שמחליט לישון על הכביש, פורס שק שינה ומציב משולש אדום לאזהרה. האדם הזה
יסולק אחר כמה דקות ואולי אפילו יעמוד לדין. לו אין אופציה לקבל מונופול על חניה
על כביש כפי שדורשים הדיירים. החזירות היא בכך שלרכב יש זכויות עדיפות על האדם בכל
הנוגע לרכוש ציבורי. בתביעה נגד העיריה טוענים הדיירים שההחלטה נגועה ב"פגיעה
בעיקרון השוויון". הם לבטח לא מתכוונים לשוויון עם האדם שמבקש לישון על
הכביש.
ובכל זאת, יש משהו בטענתם. זאת בגלל התנהגותן
של הרשויות המקומיות, שלא רק מאפשרות את גזילת מקטעי כביש לצרכים פרטיים אלא גם
משתפות פעולה עם הגזל. למשל על ידי הנמכת המדרכה במפגש עם הכביש כדי להקל על ירידה או עליה של המכוניות. הן גם מסמנות
עבור הדיירים שטח אסור לחניה (ראו בתמונה).
עיוותי הארנונה
ואם עוסקים ברשויות המקומיות, זו הזדמנות לתקן
כמה עוולות נוספות. הראשונה שבהן היא חלוקה המס העירוני (ארנונה) לפי אזורים. השירותים
שנותנת הרשות המקומית אחידים לכלל התושבים. אין כל קשר בין מחיר הדירה לבין ניקיון
הרחוב, סילוק האשפה, ניקיון בתי הספר, מילוי הבורות בכבישים ושאר פעולות של רשות
מקומית.
העוולה השניה היא הזיקה הקיימת בין המס
העירוני לערך הדירה. מס עירוני משולם עבור שירות ואינו סוג של מס רכוש. רוצה רשות
מקומית לגבות מחיר בגין שטח – בבקשה. ובלבד שיכלל בו הכל – דירה, גינה, חניון וכל השטח הפרטי המשותף.
העוולה השלישית הדורשת תיקון היא מימון
עסקים בידי רשויות מקומיות. דוגמא בולטת היא מימון קבוצות כדורגל וכדורסל
מקצוענים. זה אפשרי, ובלבד שהרשות תממן את כל העסקים, כולל מכולות, משרדים, נגריות
וטמבוריות.
העוולה הרביעית היא בכך שעסק בתל אביב שמוכר
בנצרת ומרוויח מזה – משלם מס עירוני רק לתל אביב. ראוי שהממשלה תיקח 80% מהמס העירוני על עסקים
ותחלק את הכסף לכל הרשויות המקומיות בהתאם למספר התושבים שלהן.
והדיירים עם החניון? שיקימו עסק של השכרת
חניה לציבור הרחב וישלמו לעיריה עבור כל סנטימטר מכביש הגישה.
