יש מי שנהנים
מקרבות ג'ודו. יש הנהנים מאגרוף. ויש מי שנהנה מקרבות תרנגולים, בעיקר כי אחרי
פחות מדקה רואים בהם דם. לאחרונה התקוטטו מעל גבי "הארץ" עומר מואב בכרבולת
כחולה ואמיר ברנע בכרבולת ורודה. שניהם פרופסורים. מואב – בכלכלה. ברנע – במימון.
בארץ כבר היו קטטות
על חניה שהסתיימו בהרוגים. הפעם זה נגמר בלי אבידות בנפש. הוויכוח הוא על המחיר
הראוי שיש לגבות מבעלי מכוניות שמחנים רכבם על כביש ציבורי. השניים מסכימים כי
נדרש שינוי, היות והכבישים העירוניים נסתמים בגלל רכב חונה. כמו כלכלנים טובים הם
ממליצים שיהיה מחיר. הוויכוח הוא על שיטת התמחור.
שיטת התמחור,
לטעמי, אינה משהו מעניין במיוחד. אלא שמאחורי הטענות של שני התרנגולים מסתתרת
השקפת עולם. מואב, הנמצא אי שם בפינה הימנית של הזירה, כותב על מחיר הנקבע
ב"כלכלת שוק". ברנע, שנמצא בצנטרום של הפיילה – משהו כמו מרצ – בדעה
שהמחיר ראוי שייקבע לפי ההכנסה של בעל הרכב. אצל ה"סוציאליים" מהביטוח
הלאומי זה נקרא "מבחן הכנסה". ואת החיה הזאת ראוי להדיר מהחברה האנושית.
שוק חופשי בארצנו
כמה מילים על
מואב ו"הביקוש וההצע למקומות
חניה". אין מנגנון של "כלכלה חופשית" שיכול להתקיים על הכביש.
בעולם המושגים של מואב יש מונופול – כרגיל הרשות המקומית – שקובע מתי ואיפה מותר
להחנות ובאיזה מחיר. מול המונופול יש אלפי "ביקושים". אין פה לא שוק ולא
חופשי. הפרופסור מבלבל את המוח.
ברנע מעופף
עכשיו למהדורה המרכזית
עם ברנע. איש רחום וחנון הדואג לעניים. אבל מבחן הכנסה שלו הוא בלבול מוח יותר
גדול מזה של מואב. הנה ההסברים:
1.
לשלטון, ובוודאי לרשות המקומית במקרה של חניה, אין כל מידע בזמן אמיתי
על ההכנסה של בעלי הרכב. גם לממשלה – בחיבור שבין מס הכנסה וביטוח לאומי – יש מידע
בפיגור של שנתיים.
2.
נניח שיש מידע והוא זמין. נניח שהעיריה רוצה להטיל תשלום של 500 שקל
בממוצע, אבל מי שהכנסתו עד 7000 שקל (בערך ההכנסה החציונית בישראל) ישלם רק 300
ואילו מי שמעל לסכום זה ישלם 800. מה שברנע מכנה "תו חנייה חברתי". מה
דינו של אדם שהכנסתו 7001? בגלל שקל אחד נתקע לו מס מוגדל של עוד 500 שקל?
למיליונר הכי עשיר במדינה (ואולי הוא מיליארדר) לא מטילים על שקל הכנסה נוסף שיעור
מס ענק שכזה. זה פשוט מטורף ובלתי ישים.
3.
כאן נכנסת הכרובית. סליחה, ברנע. אבל למה "תו חברתי" לחנייה
ולא תו חברתי לכרובית. אתה יודע מה? מה בדבר הלחם הכי פופולרי במדינה: הפיתה. אם
מנהל בנק לאומי (פרידמן, למשל) קונה פיתה הוא ישלם יותר מהמנקה של משרדו. כמה
יותר? לפי פערי השכר שביניהם. אם הפער ביניהם הוא פי עשר, המנקה ישלם אחד והמנהל –
10. כל אדם יקבל "תו הכנסה" וכאשר הוא נכנס לבית קפה – ישלם לפי התו. יש
משהו מעולה בשיטה הזו: ניפטר סוף סוף מהבלי "הביקוש וההצע" של מואב
וחבריו. אבל ההצעה אפילו לא מועלית על ידי דיירי הקבע בבית החולים אברבנאל.
האלטרנטיבה
לגופו של עניין
הפתרון פשוט: לא מתירים חניה על כבישים שבהם נעה תחבורה ציבורית. בכל כביש אחר
החנייה תהיה בתשלום בכל שעות היממה ובמחיר של 10 שקלים לשעה. אבל לא לשכוח: בד בבד
מכפילים את מספר האוטובוסים, והם ינועו 24/7.
