לא מכבר ביקש
ממני קורא להתנתק ממאמרי. הוא נימק בקשתו בגודש האופף את תיבת הדואר הנכנס שלו.
אני מניח שהוא היה מנומס: יש לו דברים חשובים יותר לקרוא.
אנחנו מכירים את
המושג גודש מתחבורה. כאשר מספר כלי תחבורה בתנועה עולה על יכולת הקליטה של כביש
נוצר הגודש שבא לביטוי בתנועה איטית. וכך כל נהג שנוסף לכביש לא רק מאט את מהירותו
שלו אלא פוגע גם בזולת. לפיכך בהרבה מקומות בעולם מונהג "מס גודש" כדי
לווסת את התנועה. יש האומרים כי המס הזה נועד להוריד את העניים מהכביש.
אלא שגודש קיים גם
במקומות אחרים. עקב הגודש במידע שאנו מעבירים ושומרים מוקמות "חוות
שרתים" שאוגרות את המידע. התשומה שלהם, בנוסף למחשבים, היא בצריכת חשמל.
וכאשר החשמל מיוצר מדלק פחמני (פחם, סולר, מזוט וגז טבעי) המידע הנאגר מחריף את
זיהום האוויר. לאמור הזולת נפגע גם כאן.
תור לפירסום
כמה חוקרים חברו
ל"מחקר" על הגודש בפירסומי ניירות עבודה כלכליים (תתאפקו מעט והמרכאות
סביב "מחקר" יתבררו). הפירסום שלהם מתחיל בגודש – המתבטא בתור ארוך –
לפירסום מחקרים כלכליים בבטאונים המקצועיים.
נמצא שאורך התור הממוצע בין ההגשה של מחקר לבטאון מקצועי לבין פירסומו הוא
שנתיים. ויש בממוצע הזה גם זנבות של 4 שנים. תארו לעצמכם שכל הפירסומים סביב
לידתו, חייו ומעלליו של ידידנו קוביד 19 לבית קורונה היו מתפרסמים בממוצע הזה. עד
היום לא היה לנו מושג בנושא. למזלנו הגודש הכבד בענייני קוביד 19 הוא בעיקר אצל
כלכלנים. בתחומי עניין אחרים הגודש מצומצם יותר.
איך עוקפים את
פקק הפירסום הזה? ב"ניירות עבודה". אני מרבה לצטט "מחקרים"
שמפרסם ה – National Bureau of Economic Research האמריקאי. זו הבמה הגדולה ביותר לפירסומים כאלה. מתברר שמה שאני כיניתי
"מחקר" ומתפרסם ב – NBER הם ניירות עבודה שלא עברו
ביקורת מקצועית (Peer review) תקינה.
כך נוצרה דרך
עפר, יש שיאמרו מזבלה, העוקפת את דרך המלך בפירסומים מדעיים. עתה למדתי שיש מחסום
בכניסה לדרך העפר הנקראת NBER. הם לא מפרסמים כל דבר. יש סלקציה אישית:
חוקרים שמתקבלים לדרך העפר הנ"ל וחוקרים אחרים שנאלצים לנדוד בדרכי עפר עם
נראות קטנה בהרבה.
מס פרופסורים
ה NBER מפרסם מדי שבוע 20-30
ניירות עבודה. התוצאה היא שיש רק מעטים שפותחים ("מורידים" למחשב שלהם)
את המאמרים במלואם. יש ירידה מתמשכת גם בקריאת התקצירים. והכי חשוב: יש ירידה
בציטוט ניירות העבודה במחקרים שמתפרסמים בבטאונים מקצועיים.
אני מניח שמי
שקרא עד כה אומר לעצמו: צרות של פרופסורים. אכן זה המצב והשבוע התפרסם עוד נייר עבודה שמציע פתרון לאיטיות שבה בטאונים מקצועיים מאשרים מחקרים לפירסום.
איך מעלים את
התפוקה של הבטאונים? על ידי הגדלת התפוקה ומהירות התגובה של הפרופסורים. הן אלה
שכותבים והן אלה שמבקרים ובוחנים את המאמרים טרם פירסומם. יופי-טופי; זה נראה לי
סתם חירטוט.
מה שבכל זאת
מעניין הוא מה שאין בהצעות לצמצום הגודש: מס. איך זה שכלכלנים מרבים בהצעות להטיל
מסים על זיהום וגודש בכבישים אבל נמנעים מהרעיון הזה כאשר זה נוגע בהם ובחבריהם?
מה רע במס שיוטל על חוקר שמאמרו נדחה בטענה שהוא לא ראוי, אבל בזבז זמנם של
בוחנים?
אני מניח שזה
נובע מטוב לב.
