גדעון עשת

מה יש בה, בשנה קלנדרית, שאנו נדרשים לסכם אותה? פרט לנוחות חברתית – ואולי איזה צורך אובססיבי לספור – אין בשנה דבר ראוי לציון. בין היום למחר יש לילה שאינו שונה מקודמו פרט לכך שהוא בא אחריו בזמן. ואם מיעוט הפיסיקאים הטוען שאפשר לחשוב על זמן הנע לאחור גם צודק, אז אולי נוכל לחזור ללילה של אתמול, אבל לא בטוח שנישאר בחיים. הפלסף הקטן הזה בא להצדיק את המאמר שלא יסכם את 2013 אבל ינצל את ההזדמנות הקלנדרית לסכם תופעה שלטעמי עוזרת להבין מדוע ישראל היא מדינה תקועה. למה, עם או בלי פרטנר, לא יזוז כאן דבר. ישראל, זו התזה, נשלטת על ידי הקואליציה השמרנית שמנוהלת בידי קבוצה של גברים רפובליקאים, אשכנזים מאוד, אמידים מאוד ולגמרי שמרנים. כך ביבי, כך ליברמן, כך לפיד ובנט ואפילו בוז'י הרצוג.

הגופים המוסמכים, בבליל המשפטי קשה לדעת מי אחראי על מה, אמורים להחליט בימים הקרובים אם מוטי בן משה הוא טייקון של ממש (כלומר דלפון עם קשרים) או טייקון מתחזה (דלפון מהרחוב). ואם הוא של "ממש" אז ייתנו לו לשלוט בתאגיד איי.די.בי. עם שותפו הארגנטיני, אדוארדו אלשטיין . העניין מזכיר, דמנציה לא עובדת על בדיחות קש, את הרב סמל שהודיע לפלוגה שיש לו שתי הודעות: הטובה – היום מחליפים תחתונים. הרעה- מחליפים אותם האחד עם השני.

לסיפור הזה יש שלושה גיבורים – המתעלל, היצור שסופג את ההתעללות, והחוקר הלכאורה נייטרלי שנקרא לבדוק את מערכת היחסים בין המתעלל לקרבנו.  החוקר מגלה הבנה מסוימת כלפי המתעלל.  לא פשוט להתעסק עם היצור.  הוא תובעני, צורך משאבים במימדי ענק,  ולא פעם מתנהג בחוצפה ומבזבז.

" כשהממשלה מעלה מסים זה חל על מרבית אזרחי ישראל שמשלמים אותם. לעומת זאת, כשהממשלה מגדילה את ההוצאה הממשלתית הכסף מגיע לציבור בצורה לא שווה. התקציב מגיע למקומות שבהם יש עוצמה פוליטית חזקה יותר. למשל לביטחון, למקומות שההסתדרות מייצגת, למונופולים. ואנחנו לא רוצים להיות במצב שבו אתה לוקח מרוב האנשים אבל מחלק בחזרה רק לחלק מהם. זה כמו סבתא בישלה דייסה. הביטחון לקח קצת, ההסתדרות לקחה קצת, המונופולים לקחו קצת. ולמי לא נשאר? ל־8 מיליון ישראלים שלקחת מהם מסים. המצב הזה חייב להשתנות ".   הדובר הוא הממונה על התקציבים במשרד האוצר,אמיר לוי, בראיון ל"כלכליסט". לוי,  מצער לדווח, מגלה בורות כלכלית. וואם על זה אפשר עוד לסלוח הרי כשמתברר שהוא אפילו לא מכיר את כלכלת ישראל, זה כבר מדאיג למדי.

לפני כעשור, בנסיון לבטל את האפליה לכאורה שיש בבחינות הפסיכומטריות נגד מזרחיים, ביטלה שרת החינוך, לימור לבנת, את הבחינה הפסיכומטרית בכלל. כרטיס הכניסה לאוניברסיטה היו ציוני הבגרות. מי שנהנו מההחלטה הפוליטית היו בעיקר ערבים ישראליים, ולבנת מיהרה להשיב את עטרת הפסיכומטרי ליושנה. זו כנראה עוד הוכחה לאפליה נגד ערבים, לבטח במישור הפוליטי. אלא שחוקרים מבקשים הוכחות מוצקות יותר. ד"ר אסף זוסמן  חקר ומצא דוגמה מאלפת.

אמנם לא בטוח שיודעים אצלנו לגזום עצים בזמן, אבל אין ספק שאת הגויים שיכנענו שאנחנו מדינת סגולה. חבורת קרן המטבע הבינלאומית ששהתה כאן בסוף השבוע האחרון כתבה דו"ח שלם נטול "המחדל". הם לא יתנו לעובדות בשטח לבלבל להם את הסטטיסטיקה. כלכלת ישראל יוצאת טוב מהדו"ח הראשוני. טוב עד כדי שיעמום. לרגע נדמה כי מחבריו נכנסו לג'קוזי במלון עם הדו"ח האחרון של בנק ישראל על "ההתפתחויות הכלכליות", סימנו במרקר שורות והעתיקו למסמך שלהם. בהחלט סביר בהתחשב בכך שבחוץ שרר קור כמו בשבדיה ושירותי תחבורה וחשמל פעלו כמו במולדבה.

צפון ירושלים גבוהה במטרים אחדים מאשר דרום העיר.  לתוספת המטרים האלה בגובה, יש משמעות רבה בכמות השלג הנערמת. ואולי תוספת הגובה והשלג היא המשפיעה על תבונת האנשים. בעובדה, בסערת השלגים האחרונה היו, בהערכת חסר, פי עשרה יותר מכוניות תקועות על הכבישים המרכזיים בצפון העיר מאשר בדרומה. 95% מהמתגוררים בצפון מערב ירושלים הם חרדים. בדרומה הם מהווים אולי 10%. הנה סטטיסטיקה בגרוש: חרדים הם מאותגרים תבונתית. ואפשר גם אחרת: אצלם הכל בידי שמיים. אז אין בעיה להיות נטול תבונה ואחריות ולנסוע בשלג – ולהיתקע. השם ישחרר משלג. ומכיוון שנפלאות דרכיו, אפשר והוא (או היא) מזעיקים לשם כך את עובדי העיריה והשוטרים ופיקוד העורף – כל מי שיכול לשמש כלי בידי האל.