לפני כמה חודשים הפתיע בנק ישראל והעלה
את הריבית. הפרשנות המקובלת למהלך החריג הזה היתה שהמשנה לנגיד, ד"ר נדין
בודו טרכטנברג, שמלאה את מקום הנגיד עד לכניסתו לתפקיד של הנגיד הנוכחי, אמיר
ירון, ביקשה להיכנס להיסטוריה עם מהלך נועז.
מדי חודש נגיד בנק ישראל מודיע על גובה
הריבית בחודש הבא. בואו נניח שהחודש הנגיד יעלה את הריבית. ונניח שבנק לאומי יוציא
הודעה ולפיה מנכ"לית הבנק בדעה שמדובר במהלך חסר אחריות שיגרור את המשק להאטה
לא נחוצה. איך נתייחס לדעתה של רקפת עמינוח?
סביר להניח שהיה מתפתח דיון מעמיק
בסוגיה הלא-כל-כך חשובה הזו. הדעות יתחלקו לכאן ולכאן, ובכל מקרה הכל יתייחסו
לדעתה בכובד ראש בין בגלל שהיא מומחית, אשת כלכלה ותיקה ופיננסיירית מוצלחת. השאלה
היא האם דעתה אינה תולדה של המפלגה בה היא תומכת.
התרחיש הזה נבדק בידי ארבעה חוקרים
בזירה האמריקאית. הממצא הראשון היה שאכן יש הד גדול לדברי מנכ"לים של
התאגידים שמניותיהם נסחרות בבורסות בארה"ב. לא רק התקשורת אלא גם פקידי
הממשלה מתייחסים בכובד ראש לעמדות מנכ"לים, הרבה יותר מאשר לעמדות של אנשים
אחרים. מן הסתם מתוך ההנחה שהם בתפקידם הבכיר בזכות ידע כלכלי עמוק.
השאלה לה נדרשו החוקרים היא האם יש הטיה
פוליטית לעמדות של המנכ"לים. התשובה לא כל כך צפויה. חשוב לזכור כי (כשלא
מדובר בנימוסים והליכות) המרחק הפוליטי בין הרפובליקנים והדמוקרטים דומה למרחק
שבין בנימין נתניהו לבנימין גנץ – זעיר שבזעירים. מי שהקשיב לדברי חברי מפלגתו של
גנץ בהקשר למלחמונת בעזה היה תוהה אם לא מדובר בנפתלי בנט והאולטרה-רייט הישראלי.
פוליטיקה ימנית
נחזור לארה"ב. החוקרים בדקו כ –
1500 מנכ"לים ותאגידים כדי לזהות את הקשר הפוליטי שלהם לאחת משתי המפלגות
הגדולות. הפערים ענקיים: שיעור תומכי הרפובליקנים גדול פי שלושה לערך מתומכי
הדמוקרטים. זאת בעיקר על סמך התרומות של התאגידים לשתי המפלגות.
היו שנים ארוכות שבהן הרפובליקנים מררו
את תקציביהם של נשיאים דמוקרטים בדרישה לקיצוצי תקציב ולצמצום הגירעון התקציבי. זה
היה סלע המחלוקת הגדול. בא דונלד טראמפ ועימו דום שתיקה בשני הנושאים שבהם חרג
הממשל הנוכחי מכל מה שאיזה דמוקרט פינטז.
הנה עוד שני ממצאים מהמחקר: ההטיה
הרפובליקנית (הימין, במונחי ארה"ב) גדולה יותר אצל מנכ"לים גברים מאשר אצל הנשים שאצלן יש פחות או יותר שיוויון. אלא שמיעוט
הנשים בתפקיד מביא לממוצע הפרו-ימני.
כמו כן נמצא כי תאגידים
"ימניים" (כאמור הרוב הגדול) מערפלים את דו"חותיהם הכספיים בכל
האמור לתרומות. בעוד תאגידי ה"שמאל" מדווחים באופן ברור וחד.
על הילארי קלינטון אמרו שהיא כשלה בגלל
שהיתה מחוברת מדי לאילי ההון של וול-סטריט. המחקר מלמד שהם צחקו ממנה ואת הכסף שמו
אצל המפלגה היריבה. והכסף, כידוע, מדבר בקול הכי רם.
