השאלה היא למה.
יוסי זעירא, פרופסור אמריטוס לכלכלה,
נדרש באחרונה לפתרון השאלה במסמך מקיף. באופן מעניין זעירא תולה את התשובה לנצחון
הימין בגוויעת הסוציאל־דמוקרטיה בהנמקה סוציולוגית־דמוגרפית עם תבלין מרקסיסטי.
השמאל שלאחר מלחמת העולם השנייה כלל
שני רכיבים: עובדי כפיים (כלומר מעמד הפועלים בנוסח קרל מרקס, שהיו כ-90%)
ומשכילים (כ-10%). הקואליציה הזו ניצחה, ובגדול, עד שהחלה לאכול את עצמה.
אחד היעדים של השמאל – המפלגות
הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות בעיקר ובגרסה
הישראלית מפא"י, המערך והעבודה בשמות השונים – היה הרחבת החינוך לכל שכבות
הציבור. זה הצליח באופן מופתי, מסביר זעירא, אבל לצד זאת שינה את יחסי הכוח
בקואליציה של עובדי כפיים ומשכילים. המשכילים החדשים היו מהסוג שתומך בשוויון
למיעוטים, שוויון לנשים, מסחר חופשי (גלובליזציה) וכיו"ב. הגלובליזציה הביאה
להסטת ייצור הסחורות לחו"ל, ובכך פגעה בעובדי הצווארון הכחול. אם בימים
"הטובים" מנהלי העבודה בייצור היו עובדי כפיים שקודמו, עתה מנהלי העבודה
הם משכילים שלא ראו צורת מברג והושתלו לניהול. כך אכלה ההשכלה את הקואליציה השמאלית. וכך הצטרף מעמד
הפועלים, על המוניו המדלדלים, לימין הנושא על דגלו אלימות כלפי מהגרים ועובדים
זרים ושנאת זרים בכלל.
עד כאן זעירא.
הסוציאל-דמוקרטיה קמה כמשקל נגד לקומוניזם,
במיוחד בנוסח הסובייטי שלו שנשא את דגל השוויון ובשמו פעל להלאמת אמצעי הייצור
והמגורים, תכנון כלכלי וחברתי מרכזי וחיסול מתנגדי השיטה, הדמוקרטיה וזכויות אדם.
כלכלת השמאל
הסוציאל-דמוקרטיה הבטיחה להשיג את השוויון
בכלים קפיטליסטיים, במיוחד תחרות חופשית בין יחידות ייצור ושיווק, ובצמצום מעורבות
הממשלה למדיניות רווחה, שביטוייה העיקריים הם קצבאות לנזקקים ומיסוי פרוגרסיבי. בכל
אלה היא כשלה, ולא במקרה.
הסוציאל-דמוקרטיה האמינה וממשיכה
להאמין כי את קלקולי המנצחים בתחרות הכלכלית תתקן מדיניות הרווחה. העובדה היא שאם
התחרות חופשית היא אינה תחרותית. הסתכלו
על מנצחי הכדורגל בכל העולם. אלה אותם 5%
מהקבוצות כבר עשרות שנים. למנצחים הכלכליים יש נגישות לאשראי, ובמיוחד
לפוליטיקאים.
לפני עשרות שנים הקים יזם מבית ג'אללה
מפעל לייצור פסטה. מערבבים קמח ומים, יוצרים בצק, מכניסים למכונה לחיתוך ואפיה, אורזים,
ויש!
בפועל בשוק הפסטה היו שני שחקנים: אסם,
יצרן מקומי, ויבואן ששלט על רוב היבוא. אסם פנה למושל הצבאי בטענה שצבעי האריזה של
המפעל מבית ג'אללה דומים לשלו. המושל הצבאי שקל שיקולי ביטחון וחייב את הפלסטיני
לשנות את הצבע, על אף שהסכמי אוסלו פסקו: "תחרות חופשית".
בישראל יש כ־20 בנקים. ארבעה מהם
שולטים על 80% מהאשראי. כשישה יצרני רכב מסין החלו למכור מכוניות כאן. באמצעות מי?
שישה יבואנים קיימים של מכוניות מתחרות. על אף שקונים יותר חלב ממכוניות יש כאן רק
שלושה וחצי יצרנים.
הסוציאל-דמוקרטיה קנתה כמעט במלואה
את התכנית הכלכלית של הימין. הסוציאל נעלם כאשר התברר שהמדינה לא יודעת, בזמן
אמיתי, מי הם "נזקקים". ראו מה קרה בשנתיים האחרונות להנפקת תעודות "רכב
נכה" ולמעמד "קצבת סיעוד".
בשני תחומים הסוציאל דמוקרטים
הצליחו: בחינוך בסיסי ובבריאות. והסיבה זהה: בשניהם התעקשו על שוויון ונשללה שיטת
התחרות החופשית.
כי התחרות החופשית משמעה מתן כוח לחזקים.
השמאל הישראלי
מי שהמציא את סבסוד ההתנחלויות אינם
סמוטריץ' ונתניהו. זו הסוציאל־דמוקרטיה הישראלית. בשם ההתיישבות היהודית, כמובן. גם
את מערכת המס העקומה יצרה "העבודה". הכנסה בסיסית לכל ושוויונית, ומערכת
מס פרוגרסיבית באמת, כלל לא נשקלו.
בהכללה: הסוציאל דמוקרטיה כשלה ביום
הולדתה כאשר בעולם אימצה את כלכלת התחרות החופשית ובישראל את העדפת היהודים על פני
שיוויון.
מפלגות הרל"ב כולן אינן
מתייחסות כלל לעניינים האלה. הפוליטיקה שלהן מסתכמת באמירה שנתניהו ושות' רעים והם
טובים. בפועל ההבדל ביניהם קטן. הימין מנצח כי הבלוף-שמאל בישראל היה, ונשאר שמאל בפה וימין ביד.
