מדי פעם אני
משתמש בשרות המונית המשותפת שמפעיל אגד בירושלים ובחיפה. השימוש נעשה באמצעות
יישומון (אפליקציה) שבו על מזמין השרות לציין את כתובות המוצא והיעד. או אז
היישומון פוסק היכן תהיה נקודת האיסוף והיכן תהיה נקודת הירידה. אגד מתחייבת שאלה יהיו
הכי קרובות לכתובות שביקש המזמין. אלא, אבוי, מעולם זה לא קרה. תמיד היו נקודות
איסוף והורדה יותר קרובות למבוקש מפסיקת היישומון.
יש משהו משעשע
בתוצאה הזו. מכיוון שנקודות האיסוף וההורדה הן תחנות האוטובוסים של אגד, איך זה
קורה שאגד לא יודעת שיש תחנות אוטובוס קרובות יותר לכתובות שביקש המזמין. איך זה
שיש תחנת אוטובוס מול ביתי אבל אגד שולחת אותי לתחנת אוטובוס מרוחקת יותר?
כי אגד משתמש
בשרות המפות של גוגל (google
maps). וגוגל מדייק בעובדות
בערך כמו בנימין נתניהו שתאר את נאום שתי המדינות של יאיר לפיד כאסון ומכירה כללית
בעוד שהנאום זהה לנאום בר אילן של נתניהו עצמו. אלא שבפוליטיקה מקובל להטעות. גוגל
אמורה להיות מדעית ומדוייקת.
בין גוגל וסין
גוגל היא אחת
משלושה תאגידים (עם מייקרוסופט ואמזון) שיחד מספקות שני שלישים משרותי
"ענן" בעולם. אין היום תאגיד הנותן שרותים ויש מעט מאוד בעלי מחשבים שלא
"טומנים" את המידע שלהם בענן. הדו"חות הכספיים האחרונים של אמזון
ציינו את הענן כמקור הרווח העיקרי של התאגיד, המוכר יותר כספק משלוחים. לפני עשור
ההשקעה בעננים היתה 6.5 מיליארד דולר ואילו אשתקד – 178 מיליארד. גם ממשלת ישראל
לא יצרה ענן משלה. היא רכשה שירותי ענן מאמזון וגוגל. האם שירותי ענן – כל המידע
של הממשלה – פחות חשובים מטנק שהממשלה מתעקשת להחזיק במחסן?
לא מכבר דווח כי
הממשלה, בלחץ ממשלת ארה"ב, עומדת לשנות את מערכת הבקרה על תאגידים פרטיים
המשקיעים בישראל כדי למנוע מתאגידים סינים להציע לנו, למשל, שירותי ענן. למה? כי
לארה"ב יש חשבון עם סין.
האם גוגל ואמזון
עברו את המבחן הממשלתי? האם העובדה ששני התאגידים האלה חולשים על רוב העננים שבהם
משתמשים תושבי ישראל רלוונטית? האם במבחנים החדשים עומדת שאלת הריכוזיות של המידע?
האם מישהו בישראל היה מסכים לתת שני נמלי ים לאמזון וגוגל? את נתב"ג? מדוע,
אם כך, שוררת כמעט הפקרות בתחום המידע?
בין מחסן וענן
נטפליקס, שהיא
תאגיד עם הכנסות של כ־30 מיליארד דולר לשנה כלומר לא איזה נגריה בפלורנטין, דיווחה
לא מכבר כי היא שוכרת שירותי ענן מאמזון וכי היא תתקשה למצוא תחליף – אם וכאשר
יתעורר הצורך. גם תאגיד המוניות אובר ותאגיד הזמנת שירותי תיירות בוקינגס הודיעו
כי אפשרות המעבר בין ספקי שירותי ענן מוגבלת.
שירותי הענן
אינם כמו מחסן של ארגזי אורז. מפעילי הענן עושים שימוש במידע שאוחסן אצלם. למשל,
היכולת לדעת אם רשת בתי מלון מחפשת ספקי מגבות. או אז להציע ליצרני מגבות מידע על
הביקוש ולגבות תשלום בהתאם.
האיחוד האירופי
הוא כנראה האירגון היחיד שביקש להפעיל רגולציה על ענקי המידע. אלא שעד היום
הנסיונות להטיל ולגבות קנסות על שימוש לא הולם בידי תאגידי העננים לא צלחו.
יש הטוענים כי
בכל האמור בענני המידע קיים מצב המוגדר בכלכלה "מונופול טבעי", בדומה להולכה
וחלוקה של חשמל. האם סביר שתהיה תחרות, כלומר שכל בית יחובר בכבלי חשמל לעשרות
יצרני חשמל? לא סביר ולא קיים.
האלוגריתם היהודי
מה שמעלה את
השאלה: מדוע ממשלת ישראל לא יצרה ענן ישראלי נטו שבו לא רק סין היא סכנה אלא כמה
תאגידי ענק שאולי – אם ירצה יהווה – יפעלו נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית? כי
האלוגריתם שלהם פסק כי זה רווחי יותר.
(*) מבוסס על
מאמרה של ססיליה ריקאפ מאוניברסיטת לונדון שהתפרסם כאן
