עד שיגיע ביבי


 הנה שתי עובדות רלוונטיות לסכסוך העבודה במגזר הציבורי: האחת, עופר עיני הוא גדול שונאי השביתות . השנייה, האוצר לא סוגר הסכם לפני ששובתים. זו, משעשע לומר, סיטואציה מעט מוזרה. בימים שבהם ח"כ עמיר פרץ היה יו"ר ההסתדרות שני הצדדים רצו שביתה בכדי לסגור הסכם.

 כל כך שונא עיני שביתות עד שיש בממשלה החושבים שהוא לא יעז. יש בזה משהו. עיני, גם בעיני עצמו ובמיוחד בעיני שותפיו/יריביו נחשב לאמן המשא ומתן. לאשף סגירת עסקאות בחדרי חדרים. כל כך שונא עד שנמנע מלדבר בפומבי שמא מילה כלשהי תיתפס כאולטימטום. עיני הוא ההפך של קודמו.

 לכן, מבעוד סתיו, סגר עיני הסכם עם הסתדרות המורים לשיתוף פעולה שביתתי. שביתה נראית אחרת לחלוטין אם לעובדים אין ברירה אלא לטפל בילדים ששובתים מלימודים בבתי ספר ובגני ילדים. זה משנה לחלוטין את עצמת השביתה – אם תהיה.

 הממשלה נוהגת איפה ואיפה בין ציבורי עובדים. כשיש לממשלה אינטרס להפרטה, כמו במקרה של נמלי ישראל בימים שבהם בנימין נתניהו היה שר האוצר, היא מגלה נדיבות קיצונית במתן הכספי. אבל לעובדים קבועים של הממשלה היא משלמת מעט. לבכירים במגזר הציבורי יש חוזים אישיים מנופחים, שמנים וטובים. אלה אינם חוזים אישיים נוסח המגזר הפרטי – שם למעסיק הזכות להפסיקם בהודעה מראש של חודש. במגזר הציבורי לעובד בחוזה אישי יש, כרגיל, חסינות מפני פיטורין כמו לעובד אחר. רק הכסף בעננים.

 כל שאר עובדי המדינה מקבלים תגמול רע עבור עבודה בינונית. כל כמה שנים מציע משרד האוצר שינויים בהסדרי העבודה כדי להשיג עבודה טובה, במקום עבודה בינונית. אלא מאי? הוא לא מוכן לשלם ברצינות עבור כל "הגמישויות" – שם הקוד למהלך. לכן, לבסוף, מתפשרים על קצת תוספת כסף תמורת אי-שינוי בהסדרי העבודה.

 כמה קצת? על זה הוויכוח. האם 0.5%  לשנה או 3.5%  לשנה? אלה בערך סדרי הגודל של הוויכוח. קל לראות את נקודת האמצע. קשה לראות איך זה נסגר – מבלי שראש הממשלה שוב מכופף את ידי שר האוצר בענייני הסתדרות, דבר שנעשה מדי פעם.

 בפעם האחרונה זה קרה לפני שנתיים. יועצו של ראש הממשלה, אורי יוגב, סגר עסקה עם עיני מאחורי גבו של יובל שטייניץ. בינתיים אורי יוגב פרש. אבל אם אני שטייניץ, הייתי מצטייד בימים אלה במראה. לראות מי מנסה שוב תרגיל עקיפה. כי נתניהו, וזה לומדים אצלנו כל יום, ממש לא אוהב לריב.


21.10.2010

שתפו: