מדוע למרצה באוניברסיטה לא מגיע מה שקיבל כל פקיד של הממשלה?
משרד האוצר טוען כי אין הצדקה להצמדת שכר המרצים באוניברסיטאות לשכר הממוצע במשק. זו הסיבה העיקרית לכך שאין הסכם בין הממשלה לבין הסגל האקדמי. הפרופסורים טוענים לשחיקה בשכרם מ־1996 ועד היום - ביחס לשכר הממוצע במשק - בשיעור של . 25% האוצר רואה רק 4% מזה.
הממשלה, כמו במשך כל שביתת המורים התיכוניים, עושה כמיטב יכולתה לא לסיים את הסוגיה אלא במה שנראה לה ניצחון אחרי קרב. האם ראוי להצמיד את שכר המרצים לשכר הממוצע? זו שאלה מעניינת, חשובה ואולי אפילו עקרונית. אבל הפעם היא לא רלוונטית.
מסמכי האוצר חושפים את העובדה כי מ 1997 ועד סוף 2006 עלה השכר של הסגל האקדמי בערך ב־- 25% בדומה לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. באותה תקופה עלה השכר הממוצע ב־. 37% ההפרש בין השניים (המספרים לא ממש מדויקים) מביא אותנו ל שחיקה של 12%־. 14 מכיוון שהסגל האקדמי מחשב את השחיקה משנת 1996 (לפני חתימת הסכם העבודה של ('97 ועד היום - גדל הפער בין שכרם לבין השכר הממוצע לכ־. 25%
נלך עם האוצר ונניח כי הצמדה לשכר הממוצע במשק אינה ראויה, מסוכנת, תקדימית ואיומה. האם ההצמדה למדד המחירים לצרכן - ההצעה של הממשלה למרצים - סבירה? אם הממשלה מאמינה במדיניות הזו היה עליה להפחית את שכר העובדים במנהל הציבורי בכ . 14%ממסמכי האוצר עולה כי בתקופה שבה אנו עוסקים, שכר פקידי המדינה - יותר מ־100 אלף - עלה ב־ 14%מעל למדד.
מדוע למרצה באוניברסיטה לא מגיע מה שקיבל כל פקיד של הממשלה? האם פקידי משרד הפנים עדיפים על המרצים? יהיה מעניין לשמוע את תגובת האוצר. אם פרופסור לא עדיף על פקיד (מה שהממשלה טוענת,( ונניח הנחה אמיצה שלפיה פרופסור לא פחות מפקיד מדינה - אזי לשיטת הממשלה מגיעה לפרופסור תוספת של 14% לתקופה שבין 1997 ועד . 2006 בדיוק התוספת ששולמה לפקידים.
מדוע האוצר לא משלם את מה שמסמכיו חושפים כתביעה צודקת? כי לאוצר יש אג'נדה נוספת. הוא רוצה לפטר פרופסורים. הוא רוצה להעסיק מקצתם בחוזים אישיים. גם מי שמאמין בדברים האלה צריך לתהות: האם זה מצדיק מניעת שכר והשבתה של המוסדות להשכלה גבוהה?
דבר דומה קרה עם המורים התיכוניים. סלע המחלוקת העיקרי הוא צמצום מספר התלמידים בכיתה. הממשלה החליטה כי אכן זו מדיניותה. כך גם הצהירה המדינה לפני בית־הדין לעבודה. אבל מה? להצהיר זה קל. להתחייב - הממשלה סירבה. מדוע הממשלה סירבה להתחייב על מה שהיא מצהירה כמדיניותה? התשובה הרי ברורה: כי היא לא מתכוונת לעמוד בהצהרות. הצהרות זה בשביל התקשורת. זה בשביל בתי־דין. זה בשביל תעמולה. הסכם מחייב - לא יקום ולא יהיה.
שימו לב כי הממשלה לא הצהירה, ואפילו לא קיבלה החלטה, שהיא תפרע את אגרות החוב שהיא הנפיקה בעבר. מדוע אין הצהרה כזו? כי הממשלה התחייבה לזה בחוזה חתום. וחוזה שווה אלף הצהרות. מדוע למורים מצהירים ולא מתחייבים? כי הצהרה לא שווה אפילו את הנייר עליו היא כתובה.
הממשלה אופפת את שני סכסוכי העבודה האלה בערפל של שקרים והטעיות. אפילו את תוספת השחיקה שהיא תשלם למורים, היא תבצע רק אחרי פסיקה של בורר. מרצון, בכבוד ובהגינות הממשלה לא משלמת. ממשלת ישראל מבינה רק את שפת הכוח. היא תשלם מה שמגיע רק אחרי שמישהו יפעיל כוח עליה, כלומר על הציבור.
אתמול, כך נראה, הממשלה הסכימה להתחייב למורים על כך שהיא תבצע את החלטותיה. היא גם תסכים כנראה לוותר על הרפורמה בחינוך התיכוני. אז בשביל מה היא הכניסה את המורים לקרב של כמעט חודשיים? כי בלי אלימות הממשלה לא יודעת לתפקד. זה נכון במדיניות כלפי הפלסטינים וזה נכון לגבי מה שקורה במערכת החינוך, בסיוע למהגרים אתיופים ובמעשים כנגד מי שאלימים כלפי קשישים.
רק מגזר אחד בציבור פטור מעול האלימות המתבקשת: תשלומי מיסים לבעלי הכנסות גבוהות מופחתים ללא קרב. בלי הפגנה. בלי שביתה. בלי לטעון שיש מגבלת תקציב. שם הנינוחות וטוב־הלב חוגגים.
12. 12. 2007
