סטטיסטיקה ואהבה



לא מכבר נכתב כאן כי בנק ישראל מפספס לרוב את יעד האינפלציה הקבוע בחוק. דובר הבנק שלח לכותב נתונים ולפיהם בשנתיים האחרונות הבנק דווקא קלע ליעד. בתגובה לתגובה שלח הכותב לדובר נתוני העשור האחרון ולפיהם רב הפיספוס על ההישג. ללמדנו כי סטטיסטיקה, כמו אהבה, היא בעיני המסתכל.

ל"סערת המילקי" הנוכחית קדמה "סערת הקוטג'" בקיץ 2011. המחאה של היום, ככל שהיא קיימת מעבר לקשקוש התקשורתי, היא עדיין ינוקא בהשוואת לצעדות בכיכרות הערים של אז. אלא שיש משותף ל-2011 ולהיום  – הסטטיסטיקה היא לא מה שחשבתם. ולכל נתון יש מקביל שנכון לא פחות ומצביע על מגמה הפוכה.

 יוקר הדיור

על יוקר הדיור אין חולקים. מ-2008 יש כאן אינפלציה במחירי הדיור  שמקורה אינו בהצע קרקעות ואפילו לא בהצע של דירות ובטח שלא בבירוקרטיה מקרטעת. מקורה הוא בריבית נמוכה הנהוגה אצלנו וגורמת לכך שאי אפשר לקבל תשואה חיובית מחסכון סולידי. ולכן חסכונות הציבור זורמים לבורסה ולדירות שמחיריהן מתנפחים ללא הכר. הממשלה, שבכוחה לעצור את הסחרור, מתעסקת בהבלים במקום במהלך מרסן מתבקש. בכל זה אין חידוש.

אך מה בדבר כל השאר?

מתברר לטסים לברלין שהמילקי שלהם זול יותר מהמילקי של עפרה שטראוס. אבל מה אם נשווה את סל המוצרים הבא: חלב, כיכר לחם, אורז, ביצים, גבינה מקומית, חזה עוף, תפוחי עץ, תפוזים, עגבניות, חסה, בקבוק יין, בקבוק בירה, חפיסת סיגריות ובקבוק מים מינרלים של 1.5 ליטר? בסל הזה, שיותר מייצג מהמילקי, אפשר לבדוק עד כמה בירת ישראל יקרה יותר מבירת גרמניה?

יוקר המזון

אתר האינטרנט Numbeo.com מספק מידע שוטף על הסל הזה וכן על סל הוצאות אחרות של משקי בית כמעט מכל מקום בעולם. עם מי להשוות? בחרתי באוסלו ובברלין כנציגות של אירופה - אזור עם מכס גבוה על יבוא של מזון. ובוולינגטון, ניו זילנד וסינגפור כנציגות של מדינות מפותחות שאינן מטילות מסים על יבוא מזון, אלא במשורה. למרבה הפלא ירושלים, הנאנקת תחת מסי יבוא של עד 112%, היא הזולה ביותר בסל האמור. בוולינגטון הסל עולה 46% יותר ובאוסלו 23% יותר. ברלין וסינגפור קרובות לירושלים. 

אותו אתר אינטרנט בודק גם את כוח הקניה – השכר הממוצע מול ההוצאה הממוצעת. וכאן מתברר שהן בניו זילנד והן בנורווגיה כוח הקניה גדול בהרבה מאשר בישראל. לא קשה להבין מהנכתב כאן שלא מחיר המזון הוא שקובע את רמת החיים. אלא היחס שבין מחירי המזון לשכר. ובישראל הבעיה אינה המחיר של המילקי אלא המחיר של שעת עבודה. השכר בישראל נמוך להחריד. 

סינגפור מעניינת לא פחות. אמנם סל המזון יקר יותר בכאחוז מבירושלים אך כוח הקניה נמוך ב – 18%. סינגפור היא מקרה גרוע עוד יותר מישראל בכוח הקניה של השכר.

ברלין וירושלים

ומה עם ברלין? כאמור היא יקרה במקצת מירושלים -  אבל בכוח הקניה של השכר היא גבוהה ב – 22.9%. מה הסיפור? שוב, זה לא מחיר המזון. זה בעיקר המשכורות הדלות כאן, והטובות שם.

אז על מה הצעקה? יש גורמים כלכליים ופוליטיים חזקים שנוח להם להסיט את הדיון על רמת החיים למכס על מזון ולמחיר השניצל תוך פגיעה בחקלאים. תורידו את המכס ומחיר השניצל ירד, הם מבטיחים. ומשקרים. ולהוכחה וולינגטון וסינגפור וברלין גם.
(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב 21.10.2014)

שתפו: