לכאורה מה שהיה הוא שיהיה. אין ויכוח עקרוני, אלא רק ויכוח על כסף. מדינת ישראל התפוררה כבר מזמן לשבטיה: עולים, חרדים, חילונים, ערבים, אשכנזים, ספרדים, נשים, גברים. כל שבט מנסה לנגוס בעוגה הכלכלית הלאומית ככל שהוא יכול. את השבט האשכנזי-חרדי כבר ריצה השר אשר על הממון. כך, מספרים, הוא עשה גם עם נציגי המתנחלים ששבטם קרוי מפד"ל. ביומיים האחרונים רבה המהומה סביב הספרדים-חרדים משבט ש"ס.
היקף העוני דווקא ירד
מי שמבין
נכון את המתרחש,
יודע, כי המימצא המדהים הזה מוצדק אם רק נבחין בין עניים מכפייה לבין העניים מרצון, החרדים • הבעיה האמיתית היא התמורה הלא–הולמת לעבודה: מחצית השכירים במדינה משתכרים פחות מ4,300– שקל לחודש • הגדלת
הקיצבאות היא בזבוז אחד גדול
המצב בכי רע: ב1997- היו אצלנו 730 אלף עניים. שנה
מאוחר יותר תפח מספרם לקצת יותר ממיליון ו21- אלף. משהו נורא קורה במקומותינו, ואנחנו לא ידענו. אין ספק, שהממשלה
צריכה באופן
דחוף לעשות משהו לצמצום העוני. נתניהו נזרק מהשלטון בגלל זה. ברק ייזרק מהשלטון אם לא יעשה את
הדחוף וההכרחי הזה.
המחסור במים אינו נובע מבצורת, אלא ממדיניות כלכלית מוטעית •
מה מוטעה? מחיר המים
כשהתבררו ממדי הבצורת אשתקד הורה נציב המים על קיצוץ מכסות מים לחקלאים לשנת . 1999 מה קרה לקיצוץ של 40% במכסות, קיצוץ שהיה אמור לחסוך למשק המים 360 מיליון מטר מעוקב) קוב?( להערכת מקורות, ספק המים המרכזי בישראל, הקיצוץ יסתכם בכ. 5%- נציבות המים טענה כי אנשי מקורות מעוותים את הממצאים וכי הקיצוץ יהיה של . 13% גם אם הנציבות צודקת, זה לא פותר את הבעיה.
להעלות גיל הפרישה מעבודה
קיימים שני נימוקים
מרכזיים מדוע ראוי להעלות את גיל הפרישה:
• הנימוק
הכלכלי: אפשר לראות מה יקרה לאוכלוסייה ב50- השנה הבאות. שיעור האוכלוסייה מעל
גיל 65 גדל והולך והוא מכפיל את עצמו בתקופה קצרה זו. מי שאינו עובד הוא בהגדרה נתמך. בין שהוא
נתמך מקרן הפנסיה או
שהוא נתמך של הביטוח הלאומי, המשלם קיצבת זיקנה לכל מי שפורש מעבודה. הגידול היחסי והמהיר בחלקה של
האוכלוסייה המבוגרת משנה לרעה את היחס בין מספר האנשים העובד למספר האנשים הנתמך. היום יש כ630- אלף איש ואישה מעבר לגיל הפרישה. המוסד לביטוח לאומי משלם מדי שנה כ10- מיליארד שקל כקיצבת זיקנה.
כיום מצוי ענף ביטוח הזיקנה בעודף קטן של
הכנסות על פני הוצאות. אבל די ברור ששינוי בגיל האוכלוסייה יביא לגירעון גם בענף
זה.
מובטלים או בטלנים?
אז מי אשם
בגידול בשיעור
האבטלה, איך היא קשורה להשכלה, האם נשים סובלות
יותר, ואיזו הפתעה מסתתרת בערי הפיתוח • גדעון עשת בוחן חמישה מיתוסים וחמש אמיתות על
אבטלה ומובטלים
בסוף השבוע האחרון התבשרנו על הגידול הלא
צפוי בשיעור האבטלה. במחצית הראשונה של השנה היו כ200- אלף מובטלים. ברביע השלישי גדל מספרם ל230- אלף. זינוק רבעוני כזה לא נראה במקומותינו הרבה זמן. ראוי להיזהר עם הממצא, כמו עם כל נתון
בודד, אבל ברור למדי
שישראל שקועה באבטלה גבוהה, ואולי גם גובהת. מה קורה?
הגוף בשמאל, הראש בימין
השמאל – בארץ ובעולם – קידם את זכויות האדם והאזרח, אך נקלע לקיבעון מחשבתי בכל הקשור לחשיבה כלכלית ,ואף מיהר לאמץ את תורות הימין
ליקוט עובדות מתוך ההיסטוריה האנושית הוא, בסופו של דבר, עניין לטעם אישי. בשנים 1950-1750 עברה האנושות את המהפך הגדול ביותר בתולדותיה הרשומים. ב200- השנים האלה נקבע כמעט בכל מקום בעולם כי בני האדם הם שווים. תחת משטר הדת והאוליגרכיה של האצולה השוויון בין בני אדם התחיל ונגמר ביום הלידה. בהמשך היה האדם עבד לכהני הדת, לבעלי הקרקע, למלכים, לבעלי זרוע וכל מיני אחרים שפעלו מכוח חוק, מכוח "זכויות" ומכוחו של אלוהים.
חזאים ללא תחזית
למדע הכלכלה אין עדיין
כלים אמינים שמאפשרים לחזות משברים פיננסיים קשים דוגמת אלה שפקדו את אסיה. הוא אומנם יכול להציע תרופות מניעה שונות, אך לכל
אחת מהן תופעות לוואי לא סימפטיות
איך נדע כי בקרוב מאוד אנחנו צפויים לזאפטה פיננסית, שתוציא אותנו ממיתון קל ותכניס
אותנו למשבר עמוק? הקונסנזוס המקצועי, כפי שהוצג בכינוס על „משברים
פיננסיים" מטעם מחלקת המחקר של בנק ישראל, הוא שאמצעי ההתראה במקרה הזה שווים בטיבם לאמצעי
ההתראה מפני רעידות אדמה. או, בעברית מעט פשוטה יותר, אפס. כלום. גורנישט מיט גורנישט.
חזאים ללא תחזית
למדע הכלכלה אין עדיין כלים אמינים שמאפשרים לחזות משברים פיננסיים קשים דוגמת אלה שפקדו את אסיה. הוא אומנם יכול להציע תרופות מניעה שונות, אך לכל אחת מהן תופעות לוואי לא סימפטיות
איך נדע כי בקרוב מאוד אנחנו צפויים לזאפטה פיננסית, שתוציא אותנו ממיתון קל ותכניס אותנו למשבר עמוק? הקונסנזוס המקצועי, כפי שהוצג בכינוס על "משברים פיננסיים" מטעם מחלקת המחקר של בנק ישראל, הוא שאמצעי ההתראה במקרה הזה שווים בטיבם לאמצעי ההתראה מפני רעידות אדמה. או, בעברית מעט פשוטה יותר, אפס. כלום. גורנישט מיט גורנישט.
תחרות במתח גבוה
מהתנגדותה של רשות החברות הממשלתיות לכך שחברת החשמל תנפיק אג"ח באירופה ניתן להסיק שהממשלה מעוניינת לפרק את חברת החשמל כך שכל תחנת כוח תהיה יחידה עצמאית, שתתחרה בתחנות האחרות
צרכנית חשמל יקרה, האם את מוכנה לשלם עוד 2 סנטים עבור קילווט חשמל, ובתמורה לכך תוכל הממשלה לרכוש מחברת החשמל תחנת כוח?
עצם הצגת השאלה עלולה לעורר גיחוך. חברת החשמל היא חברה ממשלתית. אז מה פתאום שהממשלה תקנה מהחברה שבבעלותה תחנת כוח? וגם אם נניח שיש לממשלה איזה שיגעון חשמלי, מה בדיוק תעשה הממשלה בתחנת כוח כזאת?
האם כל המינויים הפוליטיים שיעשה שר התשתיות, אלי סוויסה, יועסקו בהפעלת התחנה? מי אמור לקנות ממנה חשמל? ואם יימצא קונה לחשמל הממשלתי הזה, מה יקרה לו בזמן שתופסק פעולת התחנה לצורכי תחזוקה? האם חברת החשמל תמכור לו חשמל ?ומה יעשו אם החברה תודיע שאין לה עניין בעיסקה? האם מותר לה לומר דבר כזה?
עכשיו נניח שניתנו תשובות סבירות לכל השאלות התמוהות האלה. מה הקשר בין רכישתה של תחנת כוח בידי הממשלה לבין העלאת תעריפי החשמל בשני סנטים לכל קילווט?
צריכת החשמל בישראל גדלה בכל שנה בכ. 7%-5%- זהו שיעור גידול מואץ. בכל העולם המפותח כלכלית הגידול בצריכת החשמל הוא בסדר גודל של כ1%- בשנה. אצלנו זה שונה הן בגלל הגידול המהיר באוכלוסייה והן משום שיחסית למדינות העשירות אנחנו עדיין צורכים מעט חשמל.
על-פי החוק אחראית חברת החשמל לכך שיהיה חשמל במקומותינו. הגידול בצריכה מחייב השקעה בתחנות כוח ובמערכת חוטים להולכת החשמל. המצב היום גרוע למדי: הרזרבה החשמלית שלנו היא בערך 12% מהצריכה, ואין לנו מערכת הולכה כפולה. משמעות הדבר שנפילה של תחנת כוח או תקלה בקו הראשי – ואנחנו בעלטה שחוסכת מאיתנו את תשדירי השירות המייגעים של חברת החשמל.
זו הסיבה שהחברה לוחצת על הממשלה לאשר הקמתה של תחנת כוח נוספת שתשרוף פחם מלוכלך, אף שפעמי השלום אמורים לטפטף לעברנו גז טבעי ונקי ממצרים. כדי להקים את התחנה הנוספת ואת התחנות האחרות בעשור הקרוב זקוקה חברת החשמל לכסף. הרבה כסף. יותר ממיליארד דולר בשנה.
בעל הבית של החברה – הממשלה – אינו מוכן לתת כסף. בנק ישראל אינו מוכן לאפשר לבנקים ישראליים לתת הלוואות לחברה, מחשש שחשיפת הבנקים ללווה בודד כזה היא מסוכנת. זו טענה קצת מגושמת בהתחשב בהערכה שחברת החשמל תמשיך לפעול כאן גם אחרי שכל הבנקים וכל הפיקוח על הבנקים יעברו לעולם שכולו טוב.
אז אין ברירה, וצריך ללוות כסף מהגויים. זה שלוש שנים מגייסת החברה הלוואות באמצעות הנפקת איגרות חוב למשקיעים מוסדיים בארה"ב. 2 מיליארד דולר כבר גויסו. החוב לגורמים בחו"ל כבר עומד על כ4- מיליארד דולר. החברה החליטה לגוון את גיוס ההון וביקשה להנפיק אג"ח גם באירופה. רשות החברות הממשלתיות מסתייגת ובינתיים עוצרת.
מדוע?
כי אם הממשלה תרצה לקנות מחברת החשמל תחנת כוח, אז תהיה זו עילה לכל מחזיקי האג"ח לדרוש פדיון מוקדם ומיידי. כך כתוב בתשקיף. וככל שהתשקיף יהיה נפוץ יותר – גם באירופה ולא רק באמריקה – כך תגדל הסבירות לפדיון מיידי של אג"ח, אם הממשלה תחליט לקנות תחנת כוח.
רשות החברות, אפשר להבין מזה, הייתה מוכנה לתשקיף הנפקה אירופי, ובלבד שיובהר כי אם הממשלה תקנה תחנת כוח, לא יהיה פדיון מוקדם נוראי שכזה. חברת החשמל בתגובה טענה בוודאי כי הוצאת הסעיף מהתשקיף תביא לייקור הריבית. ייקור הריבית יוביל לייקור התעריף לצרכן. מה שמחזיר אותנו לשאלה המקורית: האם את מוכנה לשלם עוד שני סנטים כדי שהממשלה תוכל לקנות תחנת כוח מחברת החשמל?
ליבי לשני השרים, אלי סוויסה ובייגה שוחט, שיצטרכו להתלבט בדילמה הקשה הזאת. קצת יותר מסקרן לדעת מתי בדיוק מתכוונת הממשלה לקנות תחנת כוח מחברת החשמל, בשביל מה, ומה פתאום נזכרו בכל העסק הזה דווקא עכשיו?
מנהל הרשות, דורון כהן, הוא חדש יחסית בתפקיד. לא הוא זה שאיפשר להכניס בתשקיף המקורי את הסעיף הדרקוני, המאפשר פדיון מוקדם בעת רכישת נכס מהחברה בידי הממשלה. מה שמביא לכך שהאשמה מוטחת בציפי לבני או תמי בן-דוד – קודמתיו של כהן בניהול הרשות.
אלא שמי שמסתכל בזהירות בסעיף המרשיע הזה מגלה שהוא פחות דרקוני ממה שחושבים. הפדיון נכנס לתוקף רק אם הממשלה קונה תחנת כוח מחברת החשמל במחיר שרחוק ממחיר שוק. אז אם ממשלתנו אינה יכולה להתקיים רגע בלי תחנת כוח בבעלותה, שתכריח את חברת החשמל לעשות מכרז, הממשלה תגיש הצעה סבירה, תקנה את התחנה, ולאחר מכן תמשוך דיווידנד מהחברה, כך שהתרגיל אפילו לא יעלה לה אגורה. אם מר כהן קונה את ההצעה הזאת, אני מסתפק ב50- שקל עבור העצה המועילה.
מה שכלל לא מסייע בהבנת הצורך הממשלתי לקנות תחנת כוח, ועוד מחברת החשמל דווקא. אם אהוד ברק – הבוס של כהן – וחבריו נורא רוצים תחנת כוח, שיקנו בשוק. על-פי השמועה מסתובב במקומותינו גונן שגב, שהיה פעם שר אנרגיה, ובאמתחתו תחנת כוח במחירי מציאה. אפשר לקנות ממנו חשמל דליקטס בלי חשש לעורלה, טבל ופדיון מיידי של איגרות חוב חשמליות.
עכשיו נמצאה הדרך איך יכולה הממשלה לקנות תחנת כוח, בלי שאנחנו נשלם יותר בתעריף. מכאן לעניין הכבד ביותר: מה יעשו עם זה?
הממשלה אולי רוצה תחנת כוח גם כדי להראות לחברת החשמל שאפשר לייצר חשמל זול יותר, אבל בעיקר כדי להתחיל בפירוקה של חברת החשמל. מה זאת אומרת לפרק את חברת החשמל? הכוונה היא להכניס תחרות בייצור החשמל, כי אין מה לדבר על תחרות בהולכת החשמל או בהספקת החשמל לבתים. הרעיון הוא שתחנת הכוח רידינג, למשל, תתחרה בתחנת הכוח רוטנברג. מרוב תחרות בין התחנות השונות – כך אומרת התיאוריה – ייהנו הצרכנים מחשמל זול.
מדובר – חשוב להדגיש – ברעיון מפוקפק למדי. ראשית, תעריפי החשמל בישראל בלאו הכי נמוכים. שנית, הממשלה הרי תרצה להפריט את תחנות הכוח. יזם פרטי ייכנס לעיסקה אם תובטח לו תשואה של . 15%הממשלה רואה היום תשואה של 1% בלבד. כדי להשיג 15% יצטרכו להרים את התעריף לעננים.
במדע מקובל שלפני שמאשרים תרופה חדשה, מנסים אותה על עכברים. לקונצרן עלית יש כמה מפעלים: ברמת גן, בנצרת ואפילו באירופה. שיפרקו את עלית למפעלים שמתחרים זה בזה על מחיר השוקולד. ואם זה יעבוד, נעבור לחשמל. אם העסק יתפספס ולא יהיה שוקולד, לכל היותר נהיה בריאים יותר.
3. 8. 1999
חינוך זה לא הכול
יש מיתאם ברור בין השכלה לבין רמת ההכנסה. הבעיה היא שמי שאינם משתלבים בעולם ההשכלה ובהצלחה הכלכלית המתלווה לעולם זה הופכים לעיתים לאויבי הקידמה • הפתרון הוא סולידריות חברתית
אהוד ברק הבטיח כי ממשלתו תוסיף 300 אלף מקומות עבודה. ראש הממשלה המיועד יכול לעמוד בהבטחתו בקלות יחסית. הוא מוסיף ג'ובים במספר הזה לסקטור הציבורי. מהלך כזה ייתקל בשאגות זעם מטעם הרבנות הכלכלית על שלוש שלוחותיה: האוצר, בנק ישראל והמעסיקים. מה יכול ברק לעשות כדי לעמוד בהבטחה ולהימנע מזעם האורתודוכסיה הכלכלית?
כדי לעמוד בהבטחה צריך המשק שלנו לצמוח בקצב שנתי של 6% בכל אחת מארבע השנים הקרובות. איך משיגים צמיחה כזאת? מי שישאל אצל הרבנים, יקבל סדרת תשובות מהסוג הבא: צמצום הגירעון הממשלתי, צמצום הוצאות הממשלה, השקעה בתשתית, הפחתת נטל המס, השתלבות בגלובליזציה על-ידי הסרת מגבלות על תנועות הון, סחורות ועובדים.
את המתכון הזה בדיוק היה ברק מקבל גם אילו היה שואל לא על הדרך אל הצמיחה, אלא על דרכי המלחמה באינפלציה, במאזן התשלומים השלילי ובאבטלה. הכלכלנים נותנים את המרשם הזה לכל תחלואה כלכלית.
לא כל הכלכלנים הם עבדים של המולך הזה . בשבוע שעבר התכנסה קבוצה יוקרתית מהם בירושלים בכינוס על צמיחה שאירגן מרכז מלכיור מינרבה למקרו כלכלה ולצמיחה באוניברסיטה העברית. למשמע מה שנאמר שם ראוי שכל פוליטיקאי ינהג מעט צניעות בהבטחות כלכליות.
צמיחה כלכלית היא תופעה חדשה בהיסטוריה. צ'ארלס ג'ונס מאוניברסיטת סטנפורד סקר את הצמיחה הכלכלית ב25- אלף השנים האחרונות. ברוב התקופה הזאת, למעט קפיצות פה ושם, היה קיפאון בתוצר לנפש. אברהם התנ"כי, ישו, והסבא של הסב של בני דורנו התקיימו מכ300- דולר בשנה. הצמיחה הכלכלית והעלייה ברמת החיים החלו סמוך לשלהי המאה ה. 18- וגם אז זה היה בקצב צב. רק במאה הזאת, ובמיוחד במחציתה השנייה, נראתה התרוממות מרשימה ברמת החיים.
מה קרה כאן? מהו המנוע ששמר על זכות השתיקה כמעט 25 אלף שנה והתעורר לחיים רק ב150- השנים האחרונות? מהו סוד הצמיחה?
בעניין הזה יש הסכמה רחבה. המנוע הזה כולל חדשנות טכנולוגית. אבל זה רחוק מלהיות מספיק. הרומאים, סיפר אחד החוקרים, ידעו היטב על מנוע הקיטור. הם השתמשו בו לפתיחה ולסגירה של דלת אולם הסנאט. מה שחסר היה לרומאים זו המערכת החברתית שמאפשרת להפוך טכנולוגיה למוצר המוני.
מה יש במערכת החברתית הזאת? ויליאם באומול מאוניברסיטת ניו-יורק רואה בקפיטליזם התחרותי את הדלק שמזין את החדשנות הטכנולוגית. זה בדיוק ההסבר שנתנו קרל מרקס ופרידריך אנגלס, מחברי המניפסט הקומוניסטי לפני כ150- שנה. במובן הזה הבעיה העיקרית של ברית-המועצות, שהתמוטטה לפני פחות מעשור, הייתה העדר התחרות. התחרות מחדדת את החושים, מוציאה את היצירתיות מהמעבדה אל השוק הכלכלי. בעולם התחרותי, ממליץ באומל לכל בעל עסק, אי-אפשר לחכות לארכימדס שייצא מהאמבטיה ויצעק „אוריקה. " כל מי שבעסקים מבין שבלי שיווק אין עיסוק. זה נכון באותה מידה גם לגבי פיתוח וחדשנות. אלה, מדגיש החוקר, חשובים יותר מרווחים של הטווח הקצר.
כמה מקורות כלכליים ראוי להשקיע בחדשנות טכנולוגית? כמו במלחמה הקרה, צריך להתבונן מה עושה היריב. זה קרב קשה. ככל שאתה תוציא יותר, הוא יוציא יותר. אבל אם תוציא פחות, כלל לא ברור שגם היריב יעשה כן. יש הטוענים כי ברית-המועצות התפרקה כאשר ארה"ב הייתה נחושה להוציא על חדשנות טכנולוגית „)מלחמת הכוכבים(" הרבה מעבר למה שברית המועצות הייתה מסוגלת. באומל טוען שככה זה גם בחיים בקפיטליזם המודרני.
קפיטליזם תחרותי היה גם לפני 150 שנה. ובכל זאת הצמיחה המהירה היא תופעה מודרנית הרבה יותר. ההבדל בין אז לבין היום הוא בהשכלה. כל משתתפי הסמינר היו שותפים לדעה כי הקשר שבין השכלה לבין חדשנות טכנולוגית לבין צמיחה הוא הקשר הכלכלי החזק ביותר. אם שמעון פרס ב1960- היה מבטיח אוניברסיטה לכל בן של פועל במקום מכונית לכל פועל – ישראל הייתה היום מבחינת רמת החיים שלה כמו ארה"ב.
צמיחה היא רמת חיים. רמת חיים היא הכנסה. הכנסה היא השכלה. מכאן שצודק ברק כאשר הוא מבטיח חינוך חינם מגיל 3 ועד תום הלימודים באוניברסיטה. הוא צודק שזה הכלי המרכזי לצמיחה כלכלית. הוא בוודאי טועה אם הוא חושב שזה יניב תוצאות מהיום עד סוף הקדנציה.
מדוע השכלה חשובה לצמיחה? כי מי שמשכיל יכול להשתמש בחדשנות הטכנולוגית. וככל ששיעור המשכילים בתוך החברה הוא גדול יותר, כך החדשנות הטכנולוגית נקלטת מהר וטוב יותר. הנה שאלה מסקרנת לראש ממשלתנו הנבחר: האם ההשכלה מבית המדרש וההשכלה מבית-הספר הממלכתי הן שוות ערך לצמיחה המובטחת?
להשכלה יש מחיר חברתי קשה. לא רק נתוני רמת החיים השתפרו במאה האחרונה. גם אי השוויון בחלוקת ההכנסה גדל באותה תקופה. לדעת החוקרים הא בהא תליה. אי השוויון מקורו בכך שהשוק הכלכלי נותן תשואה חיובית וגבוהה להשכלה. לכן יותר השכלה מגדילה גם את הצמיחה וגם את אי-השוויון. קלודיה גולדין ולורנס כץ מהרווארד הראו את ממדי החשיבות ההשכלתית: אפילו בתוך האוכלוסייה הכפרית של מדינת איובה בארה"ב יש פער הכנסות בין חקלאים משכילים לבין חקלאים משכילים פחות. איובה נבחרה למחקר בזכות נתוני ההשכלה שלה שנרשמו שם מראשית המאה.
השכלה, אם כן, היא רמת חיים. השכלה, אם כן, גם תורמת לאי-שוויון ברמת החיים. האם נגזר עלינו, למען רמת החיים הממוצעת, להפקיר לעוני את אלה שלא הצליחו להשכיל את עצמם?
יש לקח לסיפור הכלכלי הזה, אם כי הלקח הזה לא נדון בסמינר הירושלמי. המנגנון הכלכלי המודרני של תחרות, זכויות קניין, חדשנות טכנולוגית והשכלה מגביר את אי-השוויון הכלכלי. אי-השוויון הזה, אם אינו מטופל, יכול להביא להתגברות הכוחות החברתיים שמתנגדים להשכלה המודרנית ולחדשנות הטכנולוגית – כלומר להתחזקות אלה שמדיניותם תפגע ברמת החיים. בקידמה, כפי שטענו מרקס ואנגלס, טמון הזרע של ההכחדה העצמית. הפתרון של הדילמה טמון במעורבות חברתית: בשכר מינימום שמאפשר רמת חיים, בשכר מקסימום שיצמצם בעושר, במיסוי גבוה שיניב מקורות כלכליים לטיפול באי-שוויון, בצריכה ציבורית – שבדרך כלל היא שוויונית יותר מצריכה פרטית – בעלת איכות. וצריך שמערכת הבריאות ומערכת החינוך ייראו כמו סיירת מטכ"ל במיטבה. חינוך, מר ברק, הוא חשוב. אבל הוא רחוק מלהיות מספיק.
15. 6. 1999
