גזר ומקל

 

במקום הזה הוטחה ביקורת על מדיניות הפיקוח על מחירים של מוצרים ושירותים. כמה קוראים הגיבו בכעס בטענה שהעדר פיקוח מאפשר לקפיטליזם החזירי הרבה עשב למאכל, כלומר לרווחי יתר.

הבעיה אינה כל כך בפיקוח על המחיר של מוצר (אם כי גם זה בעייתי) אלא שאין בנמצא שיטה איך לבצע פיקוח על מוצר כלשהו, נניח לחם אחיד, כאשר כל שאר מחירי המוצרים וחומרי הגלם נעים מעלה ומטה. בפועל מה שקורה הוא שהממונה על הפיקוח מתאים את המחיר המפוקח או את הסובסידיה ליצרני הלחם ל"עלויות הייצור". וכך הופך הפיקוח על המחיר גם למגן משוריין על הרווחים.

היו ימים שבהם מחירי שירותי הבריאות בארץ היו בפיקוח ממשלתי. מכיוון שהמקום הקריטי ביותר בטיפול בתחלואה הם בתי החולים, הטילה הממשלה פיקוח על מחיר "יום אישפוז". זאת כדי לרסן את תאוות הבצע של מנהלי בתי החולים שתופסים את קופות החולים בכיסן, כליותיהן ואשכיהן. לרבים זה נראה הגיוני וסביר.

התרגיל העוקף

אלא שזה מתכון לבזבוז. נכון, בית חולים לא יכול לגבות תשלום עבור יום אישפוז מעל מהנקוב בצו הממשלתי. אבל זה גם נכון שהוא זה שפוסק כמה ימי אישפוז יהיו. ואם מנהל מחלקת הגרון בבית חולים מחליט שגרונו של המטופל עדיין נגוע בסטרפטוקוק המסוכן מסוג BB – או אז נפסקים יותר ימי אישפוז.

בממשלה הבינו שזו שיטה בעייתית. ולכן, למעט טיפול במחלות מיוחדות, חוייבו בתי החולים וקופות החולים לעשות הסכמים גלובליים שבהם אין פירוט של מספר ימי האישפוז או אפילו סוג המחלה. הכל כדי לנטרל תרגילים חשבונאיים שבאים למצות את הרעב לכסף.

כל אלה הם סוגים של גזרים בספקטרום שמתחיל בגזר גמדי ומסתיים בנבוט שהוא המקל בקצה השני של הספקטרום. ולא, אין הכוונה לנבוט בישבנו של רופא הגרון שטעה באבחון סטרפטוקוק אלא במשהו יותר מתוחכם.

חולה ושב

הן בשיטות החישוב הפרטניות והן בשיטת החישוב הגלובלית אין תמריץ להתייעלות. זו, כרגיל, מילה גסה המשמשת נימוקים לפיטורי עובדים, קיצוצי שכר, שעות עבודה ארוכות יותר. במקרה הזה הכוונה של התייעלות היא להביא למצב שבו הטיפול יהיה איכותי כך שהמטופל לא ישוב לבית החולים כעבור כמה שבועות.

מתברר כי מחלת "חולה ושב" רווחת בעולם כולו. אמנם בישראל משרד הבריאות עורך כל הזמן מבחני איכות אבל אלה מודדים בעיקר שני דברים: הזמן העובר מהרגע שמטופל מגיע לחדר מיון ועד שמתחילים לטפל בו. וסקרי דעת קהל שבהן הנסקרים נותנים ציונים לבתי חולים.

הסקרים האלה משקפים במיוחד את המתח במערכת העצבים של הנסקר ולאו דווקא איזו שהיא איכות בטיפול. מה גם שהנסקרים לא יכולים להשוות בין בתי חולים כי הם מכירים רק אחד. גם משך הזמן מרגע הכניסה לבית חולים עד לבוא הרופא/אח/אחות הוא מדד חלקי ביותר לאיכות הטיפול הרפואי.

מחיר המקל

מכאן המצאת המקל. המקל הוא קנס על בית חולים אם מטופל חוזר לטיפול כך וכך זמן אחרי ששוחרר לביתו. וכך אם המטופל מוחזר כעבור שבוע לבית חולים הדבר מלמד על איכות טיפול – דהיינו, יעילות – ירודה.

האמנם? מחקר שהתפרסם לא מכבר סוקר את תולדות המקל הרפואי בארה"ב בתחום שבו הממשלה היא הנושאת בהוצאות הטיפול (Medicaid+medicare). הסקירה מצאה שאכן המקל עובד. שיעור ה"חולה ושב" קטן והממשלה אספה לקופתה קנסות בסך 500 מיליון דולר לשנה. מה שכנראה מלמד שהקנס קטן מדי כי הכוונה אינה לגבות כסף אלא לייעל את הטיפול הרפואי.

 

שתפו: