מדינת הרווחה שהחלה דרכה עם תום מלחמת העולם השנייה נשאה דגל של שיוויון. אלא שחתירה לשיוויון כרוכה במעורבות ממשלתית, וזאת יכולה להתנגש עם האינטרסים של המגזר העיסקי שמטרתו להשיג את מירב הרווחים. והמירב הזה צריך להישאר ברובו אצל היזמים ולא העובדים והצרכנים.
בהתנגשות
הזו, למעט מערכת הבריאות, השמאל הסוציאל־דמוקרטי התקפל. החלופה שלו היתה לייצר
קבוצות של זכאים שמגיע להן יחס מיוחד. עניים היא הקטגוריה המוכרת ביותר. אלא
שהמדינה לא יודעת לקבוע, בזמן אמיתי, מי הוא העני. בישראל המידע האישי האחרון
שבידי הממשלה הוא משנת 2018. למדינה אין גם כלל מידע על הנכסים של התושבים.
במאמר
הקודם תיארתי איך השיטה של קבוצות זכאות מעודדת צמיחה של ימין ניאו-פשיסטי. במאמר הנוכחי
אציג חלופה למדיניות הזאת, באמצעות שתי דוגמאות.
המכונית
לא
מכבר סיפר לי י"ב כי נכדו בן התשע קיבל מהוריו טלפון נייד. תהה הסבא מתי תגיע
מתנת המכונית. המועד יכול להיות הרבה יותר קרוב ממה שנוטים לחשוב.
תחבורה
היא הכישלון הבוטה ביותר של מדינת הרווחה דווקא ובגלל שלכאורה אין פה עניין של העדפת
קבוצה. מדינת הרווחה קיבלה את מדיניות קודמותיה כי תפקיד המדינה הוא לספק תשתית
ומידה מסויימת של תחבורה ציבורית. היא לא נגעה במכשול הענק לתחבורה יעילה, זולה
ומהירה – הרכב הפרטי.
בקרב
העוסקים במלאכה רווחת האימרה ולפיה כל כביש חדש מתפוקק אחרי שנה. פקקי תנועה הם
הנורמה היום. זה נופל לא רק על התחבורה הפרטית אלא גם על הציבורית. הנתיבים לרכב
ציבורי מעטים, אין כמעט אכיפה וההמצאה – ראו כביש מספר 1 – שמאפשרת נסיעה בנתיב
תחבורה למוניות (שהן רכב פרטי עם נהג) ולרכב עם שני נוסעים – עושה צחוק מהעבודה.
ברגע שיימצא
פתרון לביטוח כלי רכב אוטונומיים, וזה לא רחוק, סבא י"ב ודומיו יוכלו לתת
מכונית לנכד בן התשע. מצוייד בטלפון הנייד יוכל הנער להורות למכונית לאן לנסוע.
תשע זה מוגזם? 12 פלוס זה סביר, לבטח אצל יהודים.
מכון
תחבורה אירופי עשה סקר נסיעות והליכות בעיר ליסבון, פורטוגל. לאחריו נעשתה הסימולציה הבאה: כמה מוניות
יידרשו כדי לבצע את כל הנסיעות הקיימות (למעט רכבות). הממצא: כ־5000, במקום 200,000
כלי רכב פרטיים.
היום
זה קל לביצוע: מוניות שיתופיות מופעלת אפליקציה. אין רכב פרטי בעיר. אין מכוניות
חונות שסותמות נתיב. יש הרבה פחות זיהום. תכפילו פי שלוש את מספר המוניות – וזמן
הנסיעה, כולל המתנה, יתקצר פלאים.
הכסף
התחליף
למדיניות הקבוצות טמון ברעיון נושן: הכנסה בסיסית שמבטיחה רמת חיים מינימלית אך
סבירה. במונחי ישראל משהו כמו 5,500 שקל לחודש למבוגר מגיל 18 ואילך. אין יותר
קיצבאות ממשלתיות לאף אדם. ההכנסה הבסיסית תשולם לכל תושב בישראל, רק בעת שהוא
בישראל, אך לא לאסירים. כמו כן היא לא תשולם עד גיל 70 למי שלא יתגייס לשרות צבאי
או אזרחי מכל סיבה שהיא. במקביל כל תקציבי הממשלה יבוצעו באופן שיוויוני. תלמיד
בערערה יהיה שווה – תקציבית – לתלמיד בירושלים. ארנונת העסקים תחולק לרשויות לפי
מבחן מספר התושבים באופן שווה.
סימולציה
פרימיטיבית שעשיתי על בסיס נתוני משרד האוצר וביטוח הלאומי מצאה שביטול הקיצבאות,
נקודות הזיכוי והפטורים במסים מכסה 85% מעלות ההוצאה. השאר, והרבה יותר, יבוא משני
מקורות: השוואת מס הכנסה המשולם על ידי תאגידים לזו של עצמאיים והטלת מס רכוש על
הון פיזי ופיננסי. דומה לארנונה.
כך
נראה נסיון ליישום הסיסמא "מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו".
