חבר הכנסת בשאיפה, (לפי סקרי
דעת קהל) מיקי רוזנטל ("העבודה") מאיים להלאים את העסקים של משפחת עופר
וביניהם, כמובן, מפעלי ים המלח. "אם תמשיך להגזים מר עופר, ניקח בחזרה את מה
שממילא שייך לנו" כתב רוזנטל במאמר בעיתון "גלובס" מיום 9 לדצמבר.
באותו יום התראיין
ח"כ (על אמת) דב חנין (חזית דמוקרטית לשלום ושיוויון – חד"ש)
ב"הארץ" ואמר שיש להלאים את התאגידים הפרטיים שמפיקים משאבי טבע – ים
המלח, גז טבעי. חנין גם תומך בהלאמת הבנקים.
אם הייתי עידן עופר
(מעיסקי הכימיקלים) או שרי אריסון (מעיסקי הבנקים) לא הייתי מוטרד במיוחד. לחנין
אין סיכוי להתקרב אפילו לשלטון ורוזנטל
מדבר מהרהורי ליבו ולא מהפוליטיקה של מפלגתו. אבל יש חן בכך שהלאמה חוזרת לדיון
ציבורי. לעיתים בגלל כישלון של המגזר הפרטי (בתי חולים לחולי נפש, טיפול בבריאות
תלמידים), וכמו במקרה הזה: בדיון רציני על בעלות פרטית מול בעלות ציבורית. במובן
הזה ראוי להודות לשלי יחימוביץ' ששינתה משהו בשיח הציבורי בענייני חברה.
ניהול משאבי טבע?
חשוב לציין כי המציעים
הלאמה אינם מתכוונים לעצור את הפעילות של הוצאת מלחים מים המלח או גז טבעי ממעמקי
האדמה. להפך, המציעים מאוד מעוניינים להמשיך בהפקה, על אף הנזק האקולוגי הכרוך
בכך. הם אפילו לא מציעים לצמצם את ההפקה של משאבי הטבע – עניין שיש בו השפעה על
חלוקת המשאב על פני הדורות. לא, העניין של ההלאמה נוגע רק לסוגית הניהול והבעלות של התאגידים המפיקים.
במילים אחרות: אין כאן
דאגה לים המלח ההולך וכלה מול עינינו או לתוחלת חייהם של אוצרות הגז. העניינים
האלה אינם על סדר היום של המלאימים. וחבל.
האם יש חשיבות לשאלה מי
ינהל את הפקת משאבי הטבע? "כימיקלים לישראל", התאגיד שמפיק כיום את
האשלג מים המלח, היה פעם בידי הממשלה שהפריטה אותו. האם יש הבדל ניכר לעין, בין
התאגיד כשהיה מולאם לבין התאגיד בבעלות פרטית? התשובה היא שלילית. הרווחים של הפקת
ומכירת תוצרים של משאבי טבע תלויים כמעט לחלוטין בגורם אחד: מחיר המשאב – אשלג, גז טבעי, מלח או כל משאב אחר..
אין כאן "חכמה" יתרה, הצלחה טכנולוגית או יזמות יוצאת דופן.
למה לא מלאימים את ייצור המזון?
כאשר מדברים על כסף
העניין היחיד שחשוב הוא מי מקבל וכמה? כלומר מה שמעניין בפרשת ההלאמה הוא מה
התמורה שהמדינה – נציגת הציבור – מקבלת מול מה שמקבל התאגיד הפרטי. לכאורה התשובה
לשאלה הזו פשוטה: בתאגיד מולאם כל התמורה הולכת למדינה. בתאגיד פרטי חלק מהתמורה
הולך לגורם פרטי. לכן, לעולם, עדיף להלאים.
אבל לא זה העניין העומד
על הפרק. לפי הגישה הזאת ראוי להלאים את הכל. ובטח, במערכת עדיפות מקובלת, בראש
וראשונה את יצרני המזון. כי מזון הוא החשוב ביותר. והנה, הן חנין הקומוניסט והן
רוזנטל מהסוציאל דמוקרטים כלל לא מעלים על הדעת הלאמת ייצור מזון. זאת על אף
הטענות על היוקר במחירי המזון. הם גם לא עוסקים בהלאמת מפעלי המים הפרטיים, על אף
הטענות על מחיר המים.
הדיון האמיתי הוא על כסף
אם אין כאן מערכת עדיפות
על פי צורכי החברה והתושבים, מה יש כאן? יש כאן ויכוח מאוד פשוט על כסף. כמה מס
(כולל תמלוגים) ראוי שהמדינה תיקח ומה ראוי שיישאר, אם בכלל, בידי התאגיד ובעליו
הפרטיים. במיוחד בעסקים שמרוויחים הרבה, כפי שמקובל לחשוב בבנקאות ובניצול משאבי טבע.
אבל את זה קל מאוד להסדיר.
במיוחד אם אתה חבר כנסת. אין כל מניעה שהכנסת תחוקק חוק שלפיו, למשל,
תאגיד שיש לו חובות לא יוכל לחלק דיבידנד. וכך עופר ואריסון ותשובה וכל טייקונינו
לא ייראו גרוש בשנים הקרובות, עד שיגמרו לשלם את חובותיהם - חלקם הגדול לציבור באמצעות קופות גמל
וקרנות פנסיה. אפשר לחוקק חוק שלפיו תאגיד שיש לו חובות לא ישלם שכר העולה על 40,000 שקל
לחודש, וכל שכר מעל לסכום זה לא יוכר כהוצאה לצורכי מס הכנסה. ואז גם המנהלים של
התאגידים העושקים לא ירוו נחת פיננסית. אפשר לחוקק חוק כי המס על דיבידנד יהיה 60%
ולא יהיה פטור מניכוי מס במקור על תשלום כזה. אפשר לחוקק חוק כי לא ישולם דיבידנד
בתאגיד שבו השכר המינימלי הוא לא לפחות עשירית משכר המנכ"ל.
בין הלאמה ומיסוי
ואם זה כל כך פשוט, לפחות
במובן העקרוני, מה הקישקוש הזה על הלאמה?
בבסיסו של דבר מדובר
בהתחזות. כי רק מי שלא רוצה לחוקק את כל החוקים החביבים האלה מאיים בנשק יום הדין
– הלאמה. ובכך פוטר את עצמו מהתעסקות רצינית
במערכת המס הישראלית שהיא זו שמסדרת לאלפיון העליון ולמאון העליון את כמויות
הכסף הבלתי נסבלות שהם מקבלים.
ונקודה לסיום: על הלאמה
משלמים. אפילו חנין מציע לשלם לתשובה ועופר על אובדן רווחי משאבי הטבע בעת הלאמה. זה יעלה הון עתק. האם לא יותר פשוט, הגיוני, זול ורצוי פשוט לקחת את המס הראוי?
12.12.2012
