בתקשורת דיווחו בראשית השבוע על מותו של ג'ון לה קארה, "מגדולי סופרי המתח והריגול". ואכן מי שצפה בסרטים יכול היה להתרשם שבזה עסקינן.
ג'ון לה קארה לא
כתב ספרי מתח וריגול. הוא כתב על פוליטיקה - במובנה הרחב, לא המפלגתי - אותה כיסה בסיפורי הריגול שלו.
העולם שלו התחלק
לטובים ורעים. בימי המלחמה הקרה רוב הרעים היו בצד של ברית המועצות וגרמניה
המזרחית. רוב, אבל לא כל. לרעים שהיו בצד האנגלי של משחקי הריגול שבהם התפרסם היה
מכנה משותף אחד: כולם היו בוגרי ה “public schools” שכשמם אין הם. הם היו והווים בתי ספר פנימיתיים
פרטיים של מי שיש לו הרבה כסף, ואין לו חשק לגדל את ילדיו בצמוד אליו. רובם גם היו
בוגרי Oxbridge הלא הוא שמם המשותף של שני
המוסדות היוקרתיים להשכלה גבוהה: אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. ה(אנטי)גיבור
שלו, ג'ורג' סמיילי, לא היה משם.
במציאות, החבורה
שניהלה את מוסד הביון האנגלי – MI6 -
ספגה מפלות רבות בימי המלחמה הקרה. לה קארה שם את האצבע על שורש הכישלון: החבורה
הגיע כולה מאותו רקע.
חרות להמונים?
יום אחד פגשתי
פרופסור ידוע לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. תוך כדי שיחה הוא סיפר שקיבל הצעה
מחברת האם של יצרן מכוניות מרצדס להיות חבר במועצת המנהלים של התאגיד הענק הזה.
למה אני? תהה. אני לא מבין במכוניות. אני לא יודע אם קוראים מאזן משמאל לימין או
להפך. מה לי ולביזנס? התשובה שקיבל: בדיוק בגלל זה. אנחנו רוצים קול שונה. זו
הסיבה שלה קארה המציא את סמיילי שלו.
לה קארה היה
בדעה שהחבורה שניהלה את מוסד הביון היתה קבוצה של נאדות נפוחים. עשירים, מורמים
מעם, כולם עם "כישורים" שעבורם ביון היה סוג של משחק. למעט ההנאה האישית
והקבוצתית הם היו נטולי ערכים. לא דמוקרטיה. לא כבוד האדם. לא חרות (מה פתאום חרות
להמונים הנבערים?). לא זכויות. רק משחקים.
לא פלא, על כן,
שכאשר סמיילי נדרש לאדם שאיכפת לו לא רק מעצמו, הוא בחר מישהו משורות ה – MI5 – המקביל לשב"כ
הישראלי. שם הנאדות לא שיחקו: זה היה נחות מדי עבורם.
כלכלת התאגידים
כשהסתיימה
המלחמה הקרה בפירוקה של ברית המועצות בחר הסופר בתאגידים הבינלאומיים כמקור הרוע
החדש. ראו היום איך ממשלת ארה"ב יוצאת לקרב נגד "פייסבוק" – וכלל
לא ברור מי ינצח. בהעדר 'אדיאולוגיה’ לכאורה קומוניסטית של
ברה"מ ז"ל, "כלי העבודה" של הרוע הוא כסף. בו הם תמיד שיחדו
את מי שהיה בעמדת שליטה במדינה. שמעון פרס ובנימין נתניהו לא היו הראשונים שטסו
לחו"ל במטוס פרטי של טייקון. אלה היו משוחדי התאגידים של לה קארה. כמובן שהכל
בשם התחרות הכלכלית והחופשית שחסידי הקאפיטליזם מנפנפים בה כל הזמן.
מי הם הטובים? הנה אנקדוטה. יעקב (יאפ) ארנון מי שהיה מנכ"ל האוצר, יו"ר חברת חשמל ופעיל לשלום בין ישראל ואש'"פ – היה גם הוא גרופי של לה קארה. שבוע אחרי שיצא לאור "המרגל המושלם" נפגשנו. יאפ שואל אותי "קראת"? משהשבתי בחיוב שאל: "עבור מי לדעתך הוא ריגל"? הכוונה היתה לגיבור הספר. התשובה לשאלה אינה פשוטה וחד משמעית. אצל הטובים יש ערכים שהם מעבר לאינטרס של האירגון עבורו הם עובדים.
למי שלא קרא את
הספר – אני ממליץ. הוא הטוב בספריו. יש בו שני טובים: הגיבור והחבר שלו – שני אנשים שמימי בית הספר
הרעות ביניהם היא הטוב המזוקק. שווה כל רגע.
