השבוע נזכרתי באמירה של הסטטיסטיקן הממשלתי לשעבר, שלמה יצחקי, "בשיטה שמודדים – תמיד יהיו עניים". כל זאת א-פרופו ראיון שערך אור קשתי מ"הארץ" עם סמנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר, דני גוטליב, שבו הלין כי הממשלה לא קיימה דיון – קל וחומר החלטה – על העוני, ממדיו, והתרופות לו.
יצחקי נבחר
לתפקיד בגלל שנחשב למומחה במדידות. הוא השכיל אותי בדוגמא הבאה: נשיא המדינה מבקש
לתת פרס לכיתה המצטיינת במבחני מתמטיקה (נפתלי בנט, פעם שר חינוך, חשב שלהצטיין
במתמטיקה זה יעד לאומי). לקו הגמר הגיעו שתי כיתות בעלות אותו מספר תלמידים. בכיתה
אחת כל התלמידים קיבלו ציון של 85 ואילו בכיתה השנייה הרוב קיבל 80 ושני תלמידים
קיבלו 90. בכיתה ראשונה הציון הממוצע הוא 85 ואילו בכיתה השנייה הממוצע הוא 87. מי תזכה בפרס (בהנחה שהציון מעיד על הצטיינות – עניין שרב בו
הספק)?
אם הנשיא היה
בוחר בכיתה עם הממוצע הגבוה הוא היה מי שנותן לנוסחה מתמטית להחליט במקום לשכל.
אבל, כל מה שמשרד החינוך עושה בדירוג בתי ספר, ומה שה – OECD עושה מבחני פיז"ה –
זה למדוד ממוצעים.
אם היינו
מגדירים עניים כמי שהכנסתם קטנה מהממוצע אז בישראל יש בערך 67% עניים. למשפט
"אפשר לטבוע בבריכה שעומקה חצי מטר" יש תוקף גם אם כל הנכנסים אליה
גובהם יותר מחצי מטר.
עניים מרצון
לפיכך, מומחי העוני הבינו שהממוצע מטעה (יצחקי הראה שהממוצע אף יכול להתהפך!). בארה"ב מחשבים עוני לפי הכנסה מינימלית לקיום. ברוב המדינות משתמשים בהגדרה ולפיה עני הוא מי שהכנסתו קטנה מחצי ההכנסה של החציון (חציון הוא ערך ההכנסה שחצי מהאוכלוסיה מעליו וחצי מתחתיו). זה מוצלח יותר מהממוצע אבל גם איתו יש בעיה.
למה למדוד עניים? הרי לא מודדים עשירים. מה האפליה הזו? נגיע לזה.
בינתיים אעסוק בשאלה הבאה: יש משפחה עם 6 ילדים שהאישה מטפלת בילדים ובמשק הבית והגבר
מקבל קיצבה ממשלתית של 2,000 שקל לחודש ועוד קיצבה שמעניקה הישיבה. למשפחה יש גם
קיצבת ילדים בסך 1600 שקל לחודש. בישראל זו משפחה עניה.
למה הגבר והאישה לא עובדים? כי הם בוחרים שלא לעבוד. כדי לקבל קיצבת
אבטלה אדם נדרש לחפש עבודה. כדי לקבל קיצבת תלמיד ישיבה – לא נדרש לחפש עבודה.
למה? ככה נתניהו, גנץ, לפיד, סער, ליצמן וכל שאר הדרקעס שמנהלים את המדינה החליטו –
וחוקקו. האם תלמיד אוניברסיטה מקבל קיצבה? קדחת.
האם עוני מרצון - לפי כל הגדרה שהיא – הוא באמת עוני? מה שיפה
בסטטיסטיקה הוא שהיא לא מוטרדת ממניעים אנושיים אף על פי שהיא עוסקת בבני אדם.
קו עוני-קו עושר
בחזרה לעשירים. לא סופרים עשירים כי אין הגדרה לעשירים. אפשר היה
להגדיר עשיר כמי שהכנסתו היא פי ארבעה (!) ויותר מהחציון – ואז לא לתת לו נקודות
זיכוי והנחות במס הכנסה. היה מעניין לדעת מהו קו העושר בהשוואה לקו העוני. אבל לא
עושים את זה.
לא עושים את זה כי להתעשר זה הישג אישי ולהיות עני זה נטל חברתי.
הכרתי פה ושם כמה עשירים. אף אחד מהם לא טיפס בסולם ההכנסה מבלי להיתלות בכספי
ציבור. לא מסובך להבין מדוע רק אלה עם פי ארבעה יותר שקלים מהחציון מעסיקים רואי
חשבון ולוביסטים. החוק, כמה מפתיע, ממש לטובתם.
ניזכר באדם שהכנסתו החודשית היא פי 6 מהחציון. לאדם הזה יש זכות
מיוחדת: כל הוצאותיו על חשבון הציבור. כולל דירה, שמפניה, סיגרים, מכוניות צמודות
לו, לזוגתו ולילדיו. כל הנטו שלו – מהכנסה ברוטו של 54,000 שקל לחודש הוא חסכון.
עליו אמר יו"ר הקואליציה (ליכוד) שהוא "לא גומר את החודש" ולכן סידרו/הקטינו
לו את מס הכנסה.
לאיש קוראים בנימין נתניהו. שעושה את זה בלי רואה חשבון. כאשר כל חברי הממשלה שומרים מרחק ענק מקו העוני, וכאשר כל גרוש שלהם הוא הישג אישי – קל לזהות מה חשוב בחיים, ועל מה לא מקיימים דיון בממשלה.
