Corporate bodies have no soul. Corporate bodies are more corrupt and profligate than individuals, because they have more power to do mischief, and are less amenable to disgrace or punishment. They feel neither shame, remorse, gratitude, nor goodwill
(William Hazlitt (1778 – 1830)
ידידה ביקשה דעתי בשאלה האם להקדים ולהתחסן או להמתין קצת. מצד אחד היא בקבוצת סיכון ולכן ראוי להקדים. מצד שני רק חמור קופץ בראש.
ציטטתי את המחקר
שמצא שתרופות שקיבלו אישור בחודש דצמבר נמצאו
עם 20% יותר תופעות לוואי ויותר שיעור תמותה. כל זה מספיק כדי לא להיות אתון קופצת
לגובה.
משהביעה ספקות
לגבי "קישקושי המחקרים שלך" הצבעתי על הרקורד הבעייתי של תאגיד פייזר –
זה שהממשלה רכשה ממנו את החיסון. או אז האשימה אותי שאני נגד חיסונים בכלל וממציא
כל מיני נימוקים אחרים למען מטרתי המקודשת: חיסול המין האנושי.
אלא שנושא המאמר
הזה הוא בקשר שבין חיסון ועבריינות. תחילה לעבריינות.
למי מאיתנו
שקורא "הארץ" אין ספק כי הסיפור העברייני של השבוע הוא בקשר שבין משה
חוגג ורועי חיון.
חיון הוא
"עבריין מורשע". חוגג הוא איש עסקים שבין עסקיו גם הבעלות על קבוצת
הכדורגל בית"ר ירושלים. השנה הוא זכה לאהדה כי לקח לו לשותף את חמד בן חליפה
מדובאי. הקומבינציה של בעלות יהודית-ערבית
בקבוצה שעל מקצת מאוהדיה נמנית "לה פמיליה" - אירגון אולטרה ימני
ששנאת ערבים היא נשקו – זה ניצחון התבונה על הלאומנות והגזענות.
הלוואה מרשיעה
אותו חוגג, כך
חשף העיתון, חתם הסכם הלוואה מחיון, "העבריין המורשע", בסכום של כ – 50
מיליון שקל בריבית של 12%. כערובה להחזר החוב, כך דיווח העיתון, הוא שיעבד את
כרטיסי השחקן של קבוצת הכדורגל שבבעלותו.
למי שלא מתמצא
בעולם הספורט אז המושג כלכלה חופשית לא נמצא שם. שחקני קבוצה אינם חופשיים לעבור
ממעסיק אחד למשנהו. חוזי העבודה שלהם – כרטיס שחקן בז'רגון – לא מאפשרים את זה.
לכן מי שמחזיק ב"כרטיס" הוא בעל המאה על השחקן. אפילו גדול ה(כ)דור,
ליאו מסי מקבוצת ברצלונה שבספרד, שביקש לעבור לקבוצה אחרת – נאלץ להתקפל בפני משטר
האריסות.
"הארץ"
חשב שזה סיפור זועק לשמיים במיוחד בגלל שחיון הוא "עבריין מורשע". יעני,
יש כאן משהו פלילי או על גבול הפלילי. והמשהו הזה הוא לא משטר האריסים בספורט
רחמנא ליצלן. "הארץ" יכול לקחת עיתונאי מ"מעריב" ולהפך בלי
"כרטיס עיתונאי". אבל שחקן כדורגל? הוא רכושו של בעל
ה"כרטיס".
בנק עם הרשעה
הבה נעבור
לידיעה אחרת: "חוגג לווה 50 מיליון שקל מעבריין מורשע הנקרא בנק לאומי".
סליחה: בנק הפועלים. סליחה: בנק דיסקונט. סליחה: בנק מזרחי-טפחות. האם גם אז
העיתון היה יוצא עם הכותרת הרעשנית שלו?
אהה, לא ידעתם
שהבנקים האלה הם "עבריין מורשע"? ראשית, זה מעיד שאתם לא קוראים מוספים
כלכליים, מה שנותן לכם נקודות זכות. שנית, כולם חטפו קנסות מבנק ישראל על הלבנת
הון. חלקם שילמו מאות מיליוני דולרים לרשויות הממשל בארה"ב בגין עבירות דומות
וסיוע להעלמת מס. הבנקים הגדולים בישראל הם "עבריין מורשע" אלפי מיליונים
יותר ממר רועי חיון.
בהקשר לעבירות
בארה"ב אני רוצה להיטפל דווקא לבנק לאומי עליו כתב המוסף הכלכלי של העיתון
"אף אחד לא רוצה להתעסק עם לאומי". למה? כי בנק לאומי הוא הבנק של
"הארץ". כלומר עובדי העיתון הזה מקבלים שכר דרך "עבריין
מורשע". ואם יש להם חשבון בבנק לאומי – אז כפל עבריינות.
למה התקשורת,
הפוליטיקאים, בנק ישראל והציבור בכלל לא מתייחסים לבנקים כאל עבריינים מורשעים?
עכשיו הבנו את השיעור הראשון בכלכלה: מי שולט על הכסף.
ספקן חיסונים
מה כל זה שייך
לחיסונים? גם "פייזר" הוא סוג של עבריין מורשע. כמו הבנקים הוא שילם 2.3
מיליארד דולר, כמעט שיא עולמי והרבה יותר מכל הבנקים בישראל גם יחד, בגין מצג מטעה
של תרופות ושוחד לרופאים להמליץ על מוצרי התאגיד.
איך אמר פרופ'
יואל דונחין, מנהל המרכז לבטיחות
החולה בבית החולים הדסה, לגבי החיסון של פייזר? "אני ספקן
חיסון".
חיסון נעים.
